בוהה שעות בתקרה,

חושב- אין דרך חזרה.

אמרתי לה הכל,

שיותר אני לא יכול

והפעם זה באמת-

ואני אפסיק לסבול.

זה היה כואב,

אבל עשיתי את זה.

אני לא מרגיש גבר-

אני מרגיש אדם אחר.

אדם ריק.

 בלי מהות.

סחוט.

סמרטוט.

אני הפסדתי במערכה,

למרות שהיא זו שבוכה.

מרגיש דפוק, פשוט סמרטוט.

לא יוצא מהבית,

לא יכול לדבר.

אני מרגיש נורא

מת אליה להתקשר.

הריקנות בתוכי זועקת,

הגאווה את ליבי רומסת.

ולא יכול להתקשר-

אני כבר מישהו אחר.

והיא בוכה ובוכה,

ואני זה שהפסיד במערכה.

מתוקה שלי,

אני מבקש סליחה!!!

אני יודע שטעיתי,

וכואב לי כל כך!!!

עשיתי משהו בלתי נסלח!!!

מצטער מתוקה, מצטער,

אבין אותך אם תלכי לאחר.

כי שברתי אותך-

ולא מגיע לי כלום,

את היית פה המלאך

ואני- הסתום.

את היית כל עולמי,

ועכשיו אין אף-אחד עימי.

את בוכה ובוכה,

וביקשתי סליחה,

וזה לא מספיק-

הפסדתי במערכה.

-נ.ב

רק ניסיתי להכנס אל תוך עולמם של הגברים,

ניסיתי להבין מה עובר עליהם ברגעים הקשים.

מצפה לתגובות-במיוחד מבנים,

תגידו לי- זה היה קרוב?...או שאתם בלתי מובנים???

(14/10/05)