חולה בית ויהי היום וללשכת הרבנות הצבאית אשר בעיר יפו המעטירה הגיע חייל שסיים זה עתה טירונות בבה"ד ניצנים. היה זה חייל צעיר ביותר ששמו היה דוד נעים והוא היה ביזון צעיר, עול ימים שריח בקו"מ נודף מחולצתו ומכומתתו הבלתי משופצרת. מראהו כבן חמש עשרה וחצי, שערו חום, משקפיים ענקיות משל חכם חנוכה על אפו והוא נמוך כמטר חמישים ותשע. העפיל דוד אל הלשכה של ממתיני הבר"צ המצויה בקומה השלישית הצופה על נופה של יפו ונוף שוק הפשפשים המחליד וגגותיו מהוהי הפלדה והרעפים ואכסניית התיירים שעל גגותיה הם שוזפים את עורם הבהיר. ודוד הממושקף נראה היה כאילו יצא זה עתה מסרט ריגול של אקס אקס שלוש, או כחפץ חשוד השמוט ברחוב, אך הממונים עליו בשרשרת הגיוס לא סברו כך, ואך רצו לשימו כמכ"ש, ככח עבודה זול, דל קב"א למטבח למען יהיה מי שישטוף כלים ויכבד רצפות ופחי זבל עבור הרסרי"ם הכרסתנים. זו הייתה בעצם הסיבה כי כרגע היה לבוש במדי צה"ל. ויראה אותו מש"ק המשמעת ואת צעירותו הרבה ויחפוץ להתל בו ויאמר לו: "תן לי הקשב!" וילגלגו החיילים האחרים ויצפו להקשב מאת חייל מרובע שכזה, ואולם דוד עמד ואחר פתח את פיו ויקלל בקול שהיה גדול בכמה מידות מהגובה שלו: "עוצמת אבוק! נסלאורתק חז'ינאת! אני לא נותן הקשב לאף אחד, לך חפש מי ינענע אותך!" ולשמע הקללות האיומות הללו נחרד המש"ק הדתי וידום פיו! ודוד שלנו היה חולה בית מן הסוג הגרוע ביותר, כלומר, הוא היה מפקיר שמירות על מנת לצאת הבייתה. ולא היה סעיף ליקוי שכזה וחבל! ויהי היום והנה הוטלה על דוד משימה: לשמור כארבע שעות במחסן ט'! מחסן ט' נקרא כך משום שמבנהו היה בצורת האות ט' וברווח בין שפיצי הט' היה מקום די הצורך בכדי להכניס רכב שיקח את הציוד הרב וההכרחי לשעת חירום ששכן במחסן זה. המחסן שכן באם הדרך מול מכבי האש על הכביש המוליך אל העיר הגדולה. עשבים לא נוכשו שם כבר שנים מחשש שמא יקרה כדבר שקרה לפני שנתיים: אז נוכשו עשבים על ידי מדורה גדולה, ואילו מכבי האש שממול ראו את התבערה וחששו לשלומם ואז שלחו מן התחנה סילון של מים אל העבר השני של הכביש ויכבו את השריפה, ואילו את חשבון המים העבירו הישר אל הנהלת הרב"צ –דבר שלא נעם לרב הראשי אשר הפיל את כובעו פעמיים מחמת הבושה. שמירה על מחסן ט' הייתה שמירה ב"זולא" כלומר, היה שם מכשיר וידאו פלוס טלוויזיה וחדר כוננות מיוחד שכלל ספות וכורסאות ומיטות. תפקיד שמירה זה היה תפקיד נחשק ביותר ובמקרה לאחר כמה ימי שהות בבר"צ הוטל הוא על דוד הצעיר. ניתן לו אם שש עשרה מטאטא וניתנה לו הסעה דה לוקס למחסן המוזר שבפאתי העיר יפו. ויאמר לו המש"ק: "עליך לשמור ארבע שעות עד השעה ארבע אחר הצהריים שאז באים חיילי המילואים, למען תיזהר, יש שם כלי נשק והרבה ציוד נחשק ויקר אשר כל חייל ממוצע ישמח בו". ויען דוד: "בסדר, בתנאי שבארבע אהיה באוטובוס הבייתה" וילך דוד וישב על הכורסא במחסן ט' וירא סרטי וידאו ויצץ החוצה ויבט בשעון והזמן חלף לו. ותגיע שעה ארבע ודוד החולה בית, הציץ בשעונו כחסר סבלנות וראה כי עברה דקה והמילואימניקים לא באו, ויעמוד על קוצים, ויעלה חומו, וינסה לטלפן לבר"צ אך הטלפון היה מנותק כבר עשר שנים מרוב שנסתם בחול ואבץ. ויעברו שתי דקות! ותצוץ עצה צייצנית בראשו של חולה הבית! ויכבה את הטלוויזיה ויסגור את הדלת, ויטול את צרור המפתחות ואת המנעול ויגש אל שער המחסן ויסגור אותו עם המנעול. אחר תחב את המפתחות במנעול והשאיר אותו שם וילך שמח וטוב לב לדרכו. המזל היה כי לאחר כחמש דקות, בעת שדוד חיכה בתחנה לאוטובוס, באו חיילי המילואים אל המחסן ויראו את המפתחות תחובים במנעול ויחרדו מחמת ההפקרות הבזויה! ויתלוננו אצל אריה אבו, מפקד הבר"צ ! ואריה אבו רשם את התלונה ויזדעזע עד עומק נשמתו משום שציוד יקר ערך יכול היה להיגנב על ידי השבחי"ם הרבים אשר לנים דרך קבע בעיר יפו ובנותיה. ולמחרת בא דוד שמח, מבוסם וטוב לב כאילו לא קרה כלום לבר"צ, ושם בשער ציפה לו המש"ק בפנים זועפות ויאמר לו: "דוד, הכל מוכן לקראתך!" "מה מוכן?" תהה דוד. "המשפט והתלונה, אריה מילא לך טופס 613!" ודוד נעים והמש"ק עלו ללשכתו של אריה אבו בעל הזקן ההדור כזקנו של חוזה המדינה. וישם דוד את הכומתא הג'ינגי'ת על ראשו ויגש אל החדר ושם הצדיע לפני אריה. ודוד עמד בדיוק לפני הדלת מפני צרותו של החדר. ויחל הדיון וישאל אריה: "אתה מודה בהפקרת ציוד צבאי?" ואז.. במקום תשובה,,, נפתחה פתע הדלת שבחזיתה עמד דוד, ומעוצמת פתיחת הדלת הוטח דוד קדימה ועף והשתרע על השולחן כשדפי הדיון מונחתים מחמת ההדף בפניו של אריה אבו ההמום .. הייתה זו החיילת השמנה רותה שהביאה צוי סיפוח לאריה. "אוי אוי" צעק דוד... "לא מספיק שאני חוטף מכה משפטית, אני גם צריך לחטוף מכה פיזית"? וירא אריה אבו את צוקתו של דוד ומפני שהיה רחום וחנון : "דוד, אני מאשים ומרשיע אותך בהפקרת מחסן ט' על ציודו!זהו מעשה טפשות ממדרגה ראשונה!, רסן את עצמך היה גבר ותתאפק כמה דקות! אתה לא בן עשר!" "ומה ענשי?" "שבוע וחצי ריתוק לבסיס!" הביט אריה כחסר סבלנות בשעונו... ודוד שהיה חולה בית ושמע את פשר העונש לא ידע את נפשו מצער, וגם שהעונש היה קל יחסית למי שביצע הפקרות שערוריתית שכזו, לדוד היה זה כבד מנשוא.