עמיצור ניגב את פניו מרסס המלח שניתז עליהן כבר חמש שעות, שפתיו היו סדוקות בגלל קרני השמש הלוהטות שכמו נורו מלמעלה בחוסר רחמיו של בורא הכל. השפתון שמשח עליהן עם עלות החמה לא הואיל לו כלל, על כן החליט כי מחר לא יתעצל וינצל את היום החופשי שלו על מנת לחפש משחה שתהיה יעילה יותר כנגד השמש. כבר שבועיים שהוא יוצא בטרם יעלה עמוד השחר אל מרחביו של הים המערבי, הים שהיה פעם הים התיכון שגלש מבעד לשפתו וכיסה על מה שהיה לפני כ-1000 שנה מישור החוף של ארץ ישראל. כמו פירט הוא מתעורר כשהצינה אוחזת בו בסופו של הלילה, מחפש אחר אוצרות גנוזים, אחר עדויות נסתרות לעבר עלום ומלא סתירות שלא מניח את דעתו מאז עמד עליה בפעם הראשונה. היסטוריה היתה תמיד אהבתו, וכראוי לאהבת אמת הוא מעולם לא הפסיק לחזר אחריה על מנת להשיג את קרבתה, והיא כאהובה מסתורית חמקה ממנו משאירה במנוסתה שובל של רסיסים, רסיסי זיכרון, עדות לכך שהיית כאן ואיננה עוד. בן שמונה עשר היה כאשר בחר ללמוד את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של מה שכינו כולם "ארץ ההחמצה", קורותיה היו תמצית סיפורו העגום של המין האנושי על פני האדמה. ככל שלמד וגדל החל להכיר בכך כי אל ההיסטוריה אהובתו יש להתייחס במשנה זהירות, אין לקחת אותה כפי שכתבו המתאווים לה, אותם זאבים שפיללו לעקור את עיניה ולכפוף אותה תחת חסותם, עליו להביט במערומיה, לחשוף את קרביה, להסיר מעליה את חרפת האדם שכיסתה אותה בדיו שחור. כך למעשה ניתפס ברשתה של פרשיית שוליים אחת. תחילה רק הריח אותה ממרחק, ריחה לא דמה לשום דבר קודם שעסק בו, כמובן שהיה זה ניחוח מטפורי בלבד,  אך היה בו מספיק כדי להובילו אל היום בו היה מוכן לצאת ולהלחם במים המלוחים שקברו מתחתם את אחד העיתים המרים שהוכחשו בידי סוכני הדעת. לפני זמן רב, קודם שהציף הים בזעמו את היבשת וכיסה את ערי החוף המשתעשעות של האדם שקרא תגר על הבריאה, היו ישובים בני אדם רבים על אדמה זהובה, על חול הזמן הנשאב אל תחתיתו של שעון זכוכית גדול. היו שם בתי קומות, ורחובות מוארים בליל, שהיוו גבול אורבאני ממזרח לגלים שנזרקו ממערב. דברי הימים המאריכים בקורות אותם ערים מצניעים עד כדי חורמה את אזכורם של הכפרים שישבו על החופים הדרומיים. אנו יודעים כי היו, אנו יודעים כי אינם, הרי הים מכסה אותם כמו שמכסה הוא את אחיותיהם מצפון, אך ברישומים נתון כי ננטשו זמן רב קודם שעלו עליהם המים על מנת להשלים את חורבנם.

20 שנה קיננה התעלומה בתוך הווייתו, הוא נשם אותה לתוך ריאותיו כתוספת לחמצן הדליל, והחביא את התעניינותו בה בכל תא ותא המרכיבים את ישותו. בכל הזדמנות שנוסף לו עוד פרט מידע על המקום, התעצמו הסתירות והסקרנות בו גברה. הוא חיכה בסבלנות אין קץ ליום בו יתמלא בידע מספק ובעוצמה על ממסדית בכדי להיכנס אל תוך המים הסוערים הללו.

השליחות הזאת, אותה נשא על כתפיו בלא שמישהו ביקש זאת ממנו, ולמעשה אין איש על פני הארץ הרוצה שישלח להשיגה.

בבוקר הראשון בו יצא אל הים עם צוות נאמנים מצומצם שמנה שני צוללנים, רב חובל וצלם, ערפל כיסה את המים הכבדים, היה זה מחזה לא אופייני בפתחם של ימי הקיץ, אך בעבור עמיצור היה זה כמו אות, הוא ראה בעצמו כמפלס דרך בין אדים המסתירים דבר מה מעט אפל, אופל שהוא מסוג הדברים שיש להתבייש בהם.

יודע הוא כי בימיו כבר אין כמעט מאותם רגעים בהם יכול אדם לחוש את החיבור אל העבר. ייתכן כי הוא חולק את הרגעים הללו רק עם מספר מצומצם של הוזים מזדמנים שלא שמים את ליבם לאיומי הערפילים. הוא חולף על פני המסך המדומה הזה כבר קרוב לארבעה עשר יום, יורד אל מתחת לפני המים, כמלאך העובר בין שני מישורי מהות שונים. הוא בא לשם בכדי ללטף אותה ולשדלה לחשוף בפניו עוד טפח ממה שהיית. בעדינות הוא מסיר את האצות, אוסף פריטים שונים ששימשוה אז, כאלו שאין עוד להשיג בשום מקום חוץ מאשר בין הריסותיה.

לא לעיתים קרובות הוא מרשה לעצמו להשתעשע בדמיון חסר כל שחר. מכיר הוא היטב את הסכנה הטמונה בהיסחפות אחר אותם דברים בטלים שעלולים להציף את הדעת, אך נראה לו כי הפעם כל מה שאסף מתחבר, ככד חרס עתיק שנשבר ודמותו אחת היא, ובצרופם של הרסיסים המשוננים תתאפשר קבלתה של תוצאה אחת בלבד. רעד עובר בגופו, אם אכן זוהי התמונה, רק הצמרמורת יכולה להיות תגובה ראויה. האם היד הבונה היא היד העוקרת? הסגנון אותו סגנון, המטבע אותה מטבע, האש ששרפה היא האש שבערה בנרות. הסמלים המנותצים כבני דמותם של אלו שהשליכום תחתם. מבוכה ובלבול מציפים את חושיו. הכרת הפחד שמילא אותו מיום שהחל לנבור בה מציף אותו  ומתגעש בקרביו, זהו החשש מפני ההתבגרות, הצורך להפרד מספורי הילדות, מן הגבורה המדומה, הצורך לפשוט מעליה את התכשיטים ולהציבה כמו שהיא מולו ולבחון האם יופייה יגבר על בלוייה או שהם יצרבו בה את כיעורם של העיתים.

תחת השמש המאירה ובחברתם של ציוותו האמון תחתיו קל לדחוק את הלבטים לקרן זווית, לא כך בלילה. עם ערב, בשובו אל המעגן המתפורר עם כל נגיסת גל מלוחה, תוך הליכה יגעה לעבר מה שהוא מכנה בית, אל משכנו המשקיף מפסגת ההר אל מרחבי הים המחליף צבעים ע"פ דעיכתה של מלכת היום. זהו העיתוי בו הם גולשים מבין צללי מחשבותיו ומתגלמים בצילם המוגדל תחת מגעה המלאכותי של מנורת השולחן בתוך תודעתו הערה, זו שלא נרדמת גם כשעיניו קורסות תחת עמל הים. כשהוא ערני הוא יודע כיצד לשלוט בה. אז הוא אדון ליצרה, בעייפותו שוב אינו יכול לסדר את מחשבותיו בסדר הנוח לו ועל כן הן תובעות בזו אחר זו את תשומת ליבו המלאה ומאימות על שלוות נפשו.     

מה עלול הוא לגלות בתוך זרמיו הבוטחים של הים? האם אות קין שיעיב על החיים או תקוות פתע? האם אמת אשר יש לתעדה וללמדה? מנגד ניצבת האפשרות כי טעות מרה מוליכה אותו שולל אחר אהובתו החומקת אל תוך תהום הנשייה, האם עליו לעזוב אותה הפעם, להניח לה ממרדפיו הבלתי פוסקים ולהניח לנפשו בכדי שתדע מעט מנוחה. עד מתי ישקה אותה מתחמיץ יינו של העם הסורר? על יצועו אינו שוקט, הלמות ליבו והדי מחשבותיו לא מניחים לו לשקוע אל תוך השכחה, עליו להמשיך ולדרוש, גם תמורת שלוות חייו, עד לגילוי סיפורו של אותו חבל ארץ קסום שירד או שלא לטמיון בטרם עתידים היו להציפו המים.

תמוז תשנ"ה