המילים שלי- הן כמו סרט דהוי: רץ בלי קול. לא מצליח להעביר את המציאות של אותן השניות, מעין נכות- ואילצוני להשלים איתה: חוסר יכולת להסביר לאחרים- את האצילות שהיתה בך בלי שיזכו להכירך... וכמו ממצא ארכיאולוגי- שהזמן שחלף, וחוסר היכולת לחוותו בהווה, נותנים עוצמה מחודשת לאותם רגעים... נגזר עליי להמשיך את הכל, בידיעה מוחלטת- שלא אוכל לעולם לזכות, ולהזדכות בסליחתך! כבולה לעבר- שמכאיב כמו תקליט שרוט. שורדת בהווה- שמתכסה עם הזמן. מתגלגלת בתוכו אל עבר...