אני מושיט את ידי הרועדת לעבר קנקן המים. הרעידות צפויות לאור מה שמיכל סיפרה לי לפני מספר שניות. או לא סיפרה. מיכל, אהובתי הראשונה והיחידה. אתמול עוד תיכננתי איך להציע לה נישואין, ומתי כדאי שאני אפגיש אותה עם אמא שלי. ועכשיו... אני אבוד.

זה התחיל הבוקר כשהתקשרתי אליה הביתה. פעם ראשונה שלא התקשרתי אליה לפלאפון; רציתי לחסוך כמה אגורות לדקה. קול גברי ענה, והייתי בטוח שזה אביה, אז ביקשתי לדבר אם מיכל. הוא ענה מיד: "טעות!", וניתק. בדקתי את המספר שהיה לי בזיכרון של המכשיר, וחייגתי שוב. אותו אדם, ואותה תגובה, רק שהפעם נוספה מידה מסוימת של חוסר סבלנות. טוב, לא נורא, אני אצטרך להתקשר בתעריף הרגיל, חשבתי. אז התקשרתי אליה והיא ענתה כמובן. דיברנו על הא ודא כרגיל, ותיכננו לצאת באותו הערב. בסוף ביקשתי ממנה שתתן לי את המספר שלה בבית, כי יש לי מספר מוטעה. אז היא הקריאה לי מספר. בדקתי, השוויתי – וזה היה אותו המספר. "אבל ניסיתי את זה הבוקר", הסברתי, "והאיש שענה אמר שזה טעות". דממה. שתיקה של דקה שלמה, שבו שמעתי רק נשימות עמוקות מן העבר השני של הקו. לאט, לאט התחלתי לקלוט מה קורה פה. "מיכל, יש משהו שאת רוצה לספר לי?". שתיקה ארוכה נוספת, ואז היא התחילה לבכות. "אני לא יכולה לספר לך... זה נורא... אני אוהבת אותך... אתה לא תרצה לדבר איתי יותר... לראות אותי...". "טוב, מיכל, תקשיבי. אנחנו חייבים לדבר. ניפגש הערב כמו שתיכננו ואז את תספרי לי הכל. אוקיי?" היא השמיעה קול הסכמה. אחרי השיחה נסעתי לחוף, והסתובבתי שם ארבע שעות.

הקנקן קר. אני משאיר את ידי עליו לכמה שניות, מתרגל לקור.

זה לא שזה לא הפתיע אותי. זה בא לי בהפתעה גמורה. היה נדמה לי שזה כל כך לא מתאים לה. היא באמת אוהבת אותי, בזה הייתי בטוח. מצד שני, אולי זאת גם הסיבה שהרגשתי שאני לא כועס עליה. הרי כל אחד עושה טעויות בחיים. אתה לא מתרכז, עושה פניה לא נכונה ומגיע לדרך ללא מוצא. לפעמים לא חושבים על מה שעושים, ועושים משהו בלי כוונה שמתחרטים עליו אחר כך. אני יודע שלי זה קרה. אז נכון שפה זה לא איזה טעות קטנה ששוכחים למחרת, אבל הרגשתי שאנחנו יכולים להמשיך הלאה ולהתגבר על המכשול הזה ביחסים שלנו.

אם רק החיים היו פשוטים עד כדי כך.

כשהגעתי לאסוף אותה היא חיכתה לי על המדרגות. כשהיא נכנסה לרכב ראיתי שהיא בכתה לפני דקות מספר. נסענו למסעדה בשתיקה.

לאט, לאט, אני מרים את הקנקן ומקרב אותו לעברי.

"אני פשוט אגיד את זה, טוב?" הנהנתי, מחכה לוידוי. "אני לא באמת קיימת. אני פרי הדימיון שלך." מה? היא מדברת שטויות, בגלל החרטה שלה, או משהו כזה? מה היא אמרה? "מה אמרת?"

"אני יודעת שזה קשה לך לקבל ולהבין, אבל הדימיון שלך יצר אותי. אני חברה דמיונית שלך. אני לא קיימת במציאות. הבנת?" היא הניחה את ידה על ידי. טוב, היא לא הולכת להתודות. "רגע, חשבתי שתסבירי לי לגבי מה שקרה הבוקר, עם הטלפון..." "אתה מקשיב למה שאני אומרת? אני לא קיימת! אתה יושב פה ואוכל לבד במסעדה איטלקית. אנשים מסתכלים לכאן לא בגלל שמעניין אותם מה שאני אומרת – הם לא שומעים אותי בכלל. הם מסתכלים לכאן בגלל שהם רואים אותך מדבר אל עצמך!!". שתקתי. ניסיתי להבין מילה מילה. אני – כן, זה אני. מדבר – אוקיי, הכוונה למילים שאמרתי לפני כן לגבי הטלפון. אל עצמי – טוב, שוב נתקעתי. "הטלפון... הגבר שענה...". "אתה חשבת על המספר בעצמך. אף אחד לא הביא לך אותו. מי שענה לך לא מכיר מיכל, כי אין מיכל. אני לא קיימת. לא קיימת. אתה מתחיל להבין?"

ואז היא נעלמה. נשארתי לבד, מנסה למזוג לעצמי כוס מים. להרגע. להתחיל להבין מה לעזאזל קורה איתי.