אני הולך בשביל. שביל אדום. לא עשוי מלבנים. זה חומר קצת רך, כמו הרצפה במסלול הריצה באוניברסיטה העברית. מצוין לרוץ עליו, כי זה לא הורס את הברכיים. אבל אני הולך בניחותא. לא ממהר לשום מקום. השמש גבוהה בשמים, אמצע היום. בצידי השביל יש פרחים. בעיקר סגולים, אבל מאחורה יש גם באדום, ובצהוב. מאחוריהם יש עצים, והצל מגן על החלק האחורי של הפרחים. אני לא רואה מה יש מאחורי העצים, נראה לי ששם היער מתחיל.

ואני הולך. בקלילות. נהנה ממזג האויר המדהים, מהפרחים שמחייכים לי. וגם נהנה מההרגשה הטובה שלי. הנעליים נוחות, אני לא מתעייף. אני מה זה בכושר טוב. הייתי יכול לרוץ עכשיו חמשת אלפים. אבל אני הולך.

והשביל ממשיך וממשיך. אני לא יכול לראות את הסוף שלו. מבחינתי זה סבבה. שרק ימשיך.

רגע, מה זה? אני רואה מרחוק איזשהו כתם שחור על השביל. אבל הוא מתקרב אלי. ומהר. הנה זה... זה נראה כמו בור. זה אכן בור, וזה ענקי, וזה מתקרב ממש מהר. אני עוצר. ואז אני מסתובב ומתחיל ללכת מהר. ומסתכל אחורה כל שניה. זה מתקרב עדיין. הוא מהיר יותר ממני. אני מתחיל לרוץ ריצה קלה. שוב מסתכל. עדיין מתקרב. אני מגביר את הקצב וכבר מתחיל לפחד. הבור רחב יותר מהשביל, חלק ממנו עובר בצדדים דרך הפרחים. אני רץ בשיא המהירות, ולא מסתכל אחורה. רק רץ. מתנשף. ממשיך לרוץ. ורץ. בולע אויר, רץ בכל הכח.

ופתאום חושך. ואני כבר לא רץ. אין מתחתי קרקע, אני נופל. ואני לא רואה כלום. נופל ונופל, וחושב על עליזה ותלאותיה. וכשאני גומר לחשוב עליה, אני שם לב שאני כבר לא נופל. או שאולי מעולם לא נפלתי. אני מרגיש כאילו אני מרחף באויר. ואז אני מתחיל לשמוע משהו. בהתחלה זה ממש חלש ואני לא מזהה מה זה, לחשוש, כמו יתוש בלילה שרחוק מדי להרוג אבל קרוב מספיק להחזיק בשבי את שנתך. ואז אני קולט שזה קצב, נשמע כמו תופים, אבל עם קול רך, כמו תופי משי. והקצב מתחזק, והוא מסוג מגניב כזה, בשונה מכל מה שאי פעם שמעתי. ואני מתחיל לזוז. לנוע בכל הכיוונים, לא יודע איפה למעלה ואיפה למעלה. ידיים, רגליים, מותן, ראש. הכל זז, מצד לצד, ומסביב. הכל רוקד, הכל מסתנכרן עם הקצב. הנשימה בהתאם, לפעמים ארוכה ולפעמים קצרה ושטחית. גם האצבעות רוקדות, והכתפיים, והירכיים, ואפילו הנחיריים. אני עם הקצב. אני הקצב. הקצב זה אני. ואני לא חושב על כלום, כי אני קצב. הכל קצב. המשכנו ככה, אני והקצב, שעות ארוכות. אולי אפילו ימים. ולא התעייפתי. וגם לא חשבתי על חוסר העייפות. פשוט רקדתי.

אבל לכל דבר טוב יש גם סוף. לפעמים הסוף טוב ולפעמים לא. כמו שבא כך הוא הלך, הקצב. ייחלתי לו הרבה ימים טובים וריקודים מענגים. והוא הלך לדרכו. ואני, אתם זוכרים? אני עדיין הייתי בחושך מוחלט. ורק הדי הצלילים נשארו, ובמהרה גם הם נמוגו.

הייתי לבד, קצת מפחד. לא היה לי מה לעשות. אז התחלתי לגלוש באינטרנט. התחלתי מאתרי החדשות, עברתי לבדוק שלא שלחו לי אימייל בטעות, ולבסוף הגעתי לצורה. ישר נכנסתי לקטע נונסנס הראשון שראיתי. והנה, מהרגע הראשון חשתי דה ז'ה וו. התחלתי ללכת בשביל האדום.

"כל אחד והשריטה שלו"  (סתם מישהו)

"מזל שיש סיווג נונסנס" (חבר שלו)