נתיב המלח שהותיר אחריו הגל שיבש.
מרחבים של חול.
ולפתע, קרן של שמש
מתיזה ניצוצות לבנים,
קריאות של שחפים,
ורוח קלה נושאת בכפיה ריחו המלוח של ים
ושמיים.
ואפשר שוב לקום ולנשום
כאילו נופל עוד כוכב-
זוהר, ניצת, וכלה לנצח.
[ליצירה]
.
חמוד ביותר!
והמצב מוכר לחלוטין...
ואם אני כבר פה, אני יכולה להציע את השיטה שלי:
כמו שאמר החתלתול מעלי, מתיישבים בסוף האוטובוס ומסתכלים - אם יש עוד מקומות - מה טוב!
ואם אין... אפשר פשוט לקום מהר ולעשות פוזה, כאילו רק עלית הרגע לאוטובוס, ואז זה שבא אחרייך לא מרגיש חוסר נעימות ומתיישב. אבל מאוד חשוב לתרגל פה את העיתוי - קמת ברגע לא נכון והכל מתפספס... :)
וכמו בכל שיטה - לא חסרים המקרים שבא ומתיישב איזה ילד קטן במקום :-)
[ליצירה]
מסכימה עם כל מילה.
וזה בהחלט מעודד לחיות בראייה כזו.
אגב - זה מופיע בצורה דומה מאוד גם בשיר של רונית שחר: "אל תשכח שזה האור שמטיל את הצל".
ולגבי "יוצר אור ובורא חושך" וכו' - התורה נכתבה לאדם. כמו שכתוב "ויחר אף ה'" וכו' - שזה ברור שאי-אפשר להגיד שלה' יש גוף. לכן לדעתי זה גם נכתב כך. ה' יצר את האפשרות לצימצום של האור, והאדם תופס זאת כחושך, בדיוק כמו שצבע שחור הוא בעצם בכלל לא צבע אע"פ שאנחנו תופסים אותו ככזה. "ויבדל א-לוקים בין האור ובין החושך" זה פשוט להגיד את זה בצורה שהאדם מסוגל לתפוס.
[ליצירה]
חמודה,
16 זה לא כזה נורא. למעשה, זו הייתה אחת השנים הכי טובות שהיו לי...
ילדים אפשר להשאר כמה שרוצים. (אני מכירה איש אחד בן ארבעים ומשהו, שלא מפחד אפילו לשניה להשאר ילד קטן, אפילו שהוא אבא לחמישה ילדים...)
זה תלוי בך.
[ליצירה]
אוף.
איזה כיף זה כשאף אחד לא מבין אותך. |זועף|
המטבעות הם בכלל לא מה שהקוף באמת רוצה. הוא בסך הכל רוצה לפתוח את דלת הכלוב ולברוח לו אל הג'ונגל, להתנדנד ולהתפרע על הענפים הכי גבוהים.
אבל מנהלי גן החיות מבלבלים אותו, אז גם מטבעות זה משהו.
לפחות שיהיו נוצצים כמו שצריך.
תגובות