נתיב המלח שהותיר אחריו הגל שיבש.
מרחבים של חול.
ולפתע, קרן של שמש
מתיזה ניצוצות לבנים,
קריאות של שחפים,
ורוח קלה נושאת בכפיה ריחו המלוח של ים
ושמיים.
ואפשר שוב לקום ולנשום
כאילו נופל עוד כוכב-
זוהר, ניצת, וכלה לנצח.
[ליצירה]
הממ...
זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה?
אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד.
זה רע?
[ליצירה]
לא
זה מאוד פשוט -
כל פעם יש קטע של "מה היינו רוצים שיקרה" ואז קטע של מה שקרה באמת. תנסה לקרוא את זה ככה ותראה שזה הגיוני לגמרי.
לא הגבתי קודם כי זה נראה לי אישי מדי - אבל אפילו אם להתייחס רק לצד האומנותי זה מהמם.
עשה לי עצוב :-(
תגובות