השכונה שבה גרתי עד גיל ארבע, הייתה השכונה האחרונה לפני "חוצלארץ". ולא שבגיל ארבע עברנו דירה; דווקא המדינה, היא זו שקצת השתנתה. כי לפני המלחמה ההיא, עבר הגבול בין ישראל לירדן - ממש בקצה השכונה ההיא.
אחד הדברים שאהבנו לעשות, כילדים, זה לשחק "מסירות" בכדור, ממש ליד הגדר, ואז - ´לא בכוונה´ כאילו - להעיף אותו מעליה, לצד השני. לפעמים-לפעמים היו שם, בצד ההוא, ילדים כמונו, רק דוברי ערבית; ברוב הפעמים היה זה לגיונר, במדים משונים כאלה, ש´התנדב´ למסור לנו את הכדור בחזרה.
ואז, יום אחד, פרצה המלחמה.
טוב, זה לא היה ממש בהפתעה. כבר קודם לכן הזהירו אותנו להתרחק מן הגדר ההיא. אמרו לנו שהיא רעה, מסוכנת, שלא כדאי להתקרב. ואנחנו נזהרנו, מפוחדים.
אבל כשהתחילו ממש לירות, כבר ראינו שגם המבוגרים מפחדים, וזה קצת הרגיע אותנו. מקלטים לא היו לנו, אז שכבנו מתחת למיטות, וליווינו באוזניים כרויות את השריקות ההם, של הפגזים והפצצות. אחרי זמן-מה של ´אימונים´, כבר ידענו לנחש, לפי השריקה, היכן בערך יפול הפגז.
את ה´הפוגות´ הקצרות ניצלנו כדי לצאת מן ה´מקלט´ ולמתוח את השרירים הכואבים.
יום אחד - תראו: במלחמה ההיא הייתי קטן נורא, אז אל תצפו שאזכור הכל. טוב? אבל נדמה לי שזה היה היום השני של המלחמה: אבא שלי זחל החוצה מתחת למיטה, בהפגנתיות, ואמר לאחותי ולי שהוא שמע ברדיו שתהיה הפוגה ארוכה, ולכן - הוחלט פה אחד (הפה שלו) שאנחנו בורחים מהר, ברגל, לבית של סבא.
ירושלים של אותם הימים היתה כולה סמוכה ונושקת לגבול, שחצה אותה. הבית של סבא שלנו היה גם הוא קרוב לגבול, אבל לא כל-כך כמו שלנו.
ובבית של סבא, שם כבר היה "מקלט" בטוח: חדר קטן, פחות משלושה מטרים מרובעים (ממש כך!), שכל הקירות שלו היו מכוסים בשקים מלאים חול, כדי שהפגזים יתקעו בהם ולא בנו...
בצינוק הזה היו סבא, סבתא, דודות, ילדים ותינוקות. המון אנשים. אה, כן: ואנחנו, שהצטרפנו עכשיו. בחוץ - מהומה, רעש של התפוצצויות. בפנים - צפוף ומחניק.
ויי!
כמעט שכחתי לספר: איפה היתה אמא שלי?
טוב, האמת היא שאת זה אני כמעט לא יכול לספר לכם בכלל. ולמה? כי אז, בימים הראשונים של המלחמה, גם אנחנו לא ידענו איפה היא! אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה? אבל ככה זה היה: לא ידענו.
אמא עבדה במשרד החינוך, במוסררה. הבניין האיטלקי היפהפה הזה היה חלק בלתי נפרד מהגבול עצמו, ושם היתה אמא, בעבודה, כשפרצה המלחמה.
לא הצלחנו ליצור שום קשר טלפוני, או מברק - כלום!
איך שאנחנו דאגנו!
אבל הנה אתם רואים, שאני כן מצליח לספר על זה. כי בסוף, בלילה השלישי, או הרביעי (כבר אמרתי שלא הכל אני ממש זוכר), היא הופיעה. סיפרה איך היא ברחה מה"מקלט" שלהם, רצה בין הכדורים השורקים, כדי לראות אותנו, הילדים הקטנים. איזו התרגשות! כולנו בכינו, בכינו הרבה, באמת כמו ילדים קטנים...
כשהמלחמה נגמרה, לקח סבא שלי את היד הקטנה שלי ושם אותה בידו שלו. ככה הלכנו לבקר את הכותל הקדוש. בדרך הוא סיפר לי על העיר העתיקה כפי שהוא זוכר אותה, עוד מהימים שהוא גר בה, כשהיה צעיר.
ערבים מבוגרים ישבו על מחצלות של קש וספרו שוב ושוב חרוזי שנהב, שהיו מושחלים על חוטים אדומים. יכולתי לעמוד שעה ושעתיים, להתבונן בהם עושים את זה. גם הם הביטו בעיניים משתוממות בנו, היהודים, כשבאנו בהמונינו ושטפנו את סמטאות העיר שלהם, כשהתרגשות גדולה אוחזת בנו.
"או, שלום חיל!" - פתאום קרא מישהו, מאחורינו. סבא שלי, השם שלו היה "יחיאל", אבל כולם קראו לו ככה, בקיצור של חיבה, "חיל". הוא הסתובב אחורה, וקרא: "סלאם עליכום, אחמד!". שניהם לחצו ידיים, בדממה של רגע, ולאחריו פצחו בשיחה מתובלת במלים של ערבית ואידיש; שיחה של ידידות שנקטעה בחתך, מאונס.
הצבא לא הרשה לנו לחזור מיד הביתה. הם אמרו שצריך לבדוק כל מיני דברים בשכונה. "נפלים" הם קראו לזה; ואנחנו, שלא ידענו מה זה, שתקנו ביראת כבוד. ככה, ישבנו אצל סבא וחיכינו שהחיילים שלנו יגמרו עם הדבר ההוא. כשסוף סוף חזרנו, מצאנו בקירות של הבית חריצים גדולים, עמוקים, ששרטו בהם רסיסי הפגזים של הירדנים. מי יודע, אולי ירה אותם חייל שפעם החזיר לנו כדור של "מסירות", מעל לגדר.
הגדר, אגב, כבר לא היתה שם. כמה שחיפשתי אותה, לא הצלחתי למצוא. אפילו סימן לא נשאר. כולם אמרו שזה מאוד משמח, והיו גם שבירכו "ברוך שפטרנו" מהגדר הנוראה הזאת.
גם הילדים הירדנים נעלמו להם פתאום. הקיץ נגמר, ואמא הזהירה אותנו שלא נצא החוצה בלי סוודר; בירושלים כבר די קר, בסתיו.
ולפעמים, ככה, לעצמי, כשאף מבוגר לא רואה - אני קצת מתגעגע לגדר התיל ההיא, המגולגלת, המתולתלת; וקצת גם לאנשים שהיו בצד השני שלה.
