"פיטר," היא פונה אליו בקולה הצבוע, בגוון הזהוב האלוהי הזה שלה. "פיטר," עוטפת אותו בזרועותיה ומשחררת את אצבעותיה העכבישיות לתור על גופו. "פיטר שלי, נסיך שלי," מלחששת באוזנו, ולשון-הנחש שלה מדגדגת את המחשבה שלו מבפנים. "פיטר שלי, הצעיר לנצח. פיטר שלי, כמו פיטר-פן. עוּף עמי, פיטר." והיא חובקת אותו, וחונקת אותו, ויונקת ממנו את כל נעוריו וכוחו, אף-על-פי שהיא עצמה צעירה ממנו בשתי מאות שלמות. "אהבתי אותך כפי שלא אהבתי מעודי," היא שרועה מעליו, מרתקת אותו לרצפה הקרה בלי שיתנגד לה. אם ירצה, יוכל לקרוע אותה מעליו בשניות ספורות. "ועדיין אוהבת. אוהבת כל-כך." היא מתחככת בעורו החלק, הנעים, לחיה נמעכת אל נגד כתפו החשופה, והיא מייללת כחתולה הרעבה למגע. "חזור אליי, פיטר," היא מפתה אותו ביופייה. "האהבה שלנו, היא תביס את הכל ואת כולם, אתה תראה." היא מושכת אותו אליה באמונה שעוד נותרה לה, ומצמצמת את הפער ביניהם, מצמידה עצמה לגופו לחלוטין. "פיטר שלי," אצבעות העכביש הדקות והחדות ממוקדות כעת בחזו, "שלי בעבר, שלי לנצח," והיא לוחצת אותן כנגד לבו, כאילו ביקשה לגעת לגמרי ולחצות כל גבול מפריד. הוא פועם במהירות. היא מרגישה אותו, היא נוגעת בו, "הוא מתרגש, פיטר... בשבילך, בשביל שנינו," אבל פיטר שלה - הוא לא מראה את הפעימות הללו כלל. "למדת את פירוש השלילה, אני רואה." היא מרכינה את ראשה בצער, נושקת למצחו. ידה הימנית שוקעת בחזו, ונוגעת בפעימותיו, הפעם באמת, ומרגישה אותן לגמרי ולחלוטין, מתרגשות, מאטות, נחלשות ושותקות. "ואם כך, מוטב שלא יפעם כלל," היא מפטירה.

[04/01/2005]