הענקת לי תואר
של יצירת אומנות
עת בהית בריתוק
בקמטים על פניי
שבוגרו בטרם עת.
אם כבר יצירה,
הפכתי בראשי,
מדובר בפעוט
הלומד לראשונה את
שימושו של עפרון.
ואם כבר יצירה,
מיהרת להוסיף,
תהיי פסל זכוכית
חלק ומרהיב.
ומרוב ניצוצות,
לחש לי לבי
ודאי סנוורתי אותך
עד עיוורון מוחלט.

אולי פעם, בעבר,
היה ונוצרתי זכוכית.
חמימה, רכה ומתקפלת
בתהליכי התהוות
שנדמה שנמשכו לנצח.
כשהתקשיתי לבסוף
והתגבשתי לעצמי
דומה כי נמלאתי סדקים
ואט-אט, פוררתי לחלוטין.

אינך מבין, יקירי,
שלנסות ולגעת בי כעת
יהיה בדיוק כמו לאסוף
בידיים חשופות
ערימה של שברים משוננים
נוצצים, מקישים
יוצרים צליל נעים
של התחלה
אך בשלב זה או אחר
עוד יהרגוך מאבדן דם.

[27/02/2005]