גג העולם, הייתי קוראת למקום הזה, שלי - אם כי, בו-זמנית, גם של כל-כך הרבה אחרים. אולי כי זו הייתה ההרגשה שלי, שם. הכי למעלה, גם כשיכולתי לראות את גגותיהם של בניינים נוספים ממקום הימצאי, ואף ניתן היה להשקיף מעלה יותר ולהבין כי יש שם עוד, מעליי. יכולתי ממש להיצמד לקירות ולטפס הלאה, לכיוון השמיים, אבל לא - כאן ועכשיו, זהו זה, הגג שלי, הגג של העולם שלי, ושלהם, ושל כל מה שאי-פעם אהבתי.

זה לבטח נשמע מטופש, לבחור בניין לא-כל-כך-אקראי בתל-אביב ולהחליט, כביכול, להעניק לו את משמעותו של גג העולם. אבל הייתה זו החלטה לחלוטין לא מכוונת. כמעט שלא החלטה, בעצם. פשוט מקריות. פשוט קורה, קרה, וכך זה עכשיו ואין ביכולתי לשנות זאת. ואולי ביום מן הימים אמצא לעצמי גג אחר.

הרוח נושבת ופורעת לי את התסרוקת, זו שלא באמת עבדתי עליה יותר-מידי הבוקר. בשעה הזו כבר מותר לו, לשיער שלי, להתפרע מעט. לפנות-ערב והשמש שקעה כמעט לחלוטין, כי שעון החורף הוא שסופר את הזמן בימים אלו, והרוח מתקררת עם כל דקה שעוברת, והגג שלי מוצף אנשים אהובים, ולרוב גם אוהבים. אני נחשבת שם למשהו, בגג של העולם. אני נחשבת ליפה, לחכמה, שנונה ומשעשעת. אפילו מושכת, לעתים. אני נחשבת, בכלליות, וזה כבר משהו, סתם כך, בפני עצמו.

מזווית העין אני יכולה לקלוט שתי דמויות זרות לי, שני בחורים עומדים ליד המעקה, מחזיקים בין אצבעותיהם סיגריות דקיקות בהן אני כה חושקת נכון לאותו הרגע. כבר יותר משבוע שלא עישנתי. אני לא מעשנת על בסיס קבוע, אך לאחרונה הפכתי זאת להרגל, לקחת את מקלות הסרטן המדוברים מאנשים אקראיים ולהשחית לי באמצעותן את הריאות. אני קמה באמצע שיחה, מותירה מילים תלויות באוויר ותוהות לאן אני הולכת בכזאת אקראיות, ופונה אליהם בשיחה.

"בוקר-טוב." מחייכת. מחויכת. הם סוקרים אותי, זרה מסתורית שאולי הם אמורים להכיר, ואולי לא. לא כרגע, בכל-אופן. האחד סוקר קצת יותר מהשני, ואני יכולה לראות שהוא לא מתרכז אך ורק בתווי הפנים הייחודיים שלי. נו, בנים. ייקח לי זמן להתרגל אליהם, וספק אם אי-פעם אוכל.
"שלום לך." הוא נזכר לדבר.
"שלום, בהחלט. מה שלומכם?"
"שלומי מצוין."
"ושלומו?" אני מורה בראשי לעבר חברו לשיחה, שכפי הנראה הפרעתי לה.
"גם שלומי לא רע בכלל." הוא מעלה על פניו חצי-חיוך שכזה. כנראה לא חברותי מידי, הבן-אדם, או שאני פשוט לא הטיפוס שלו.
"ובכן, אין בכוונתי להפריע לכם יתר על המידה, פשוט ראיתי אתכם מעשנים מהצד, ואני כבר חושקת בסיגריה מעל לשבוע. תהיתי מה הסיכויים שתסכימו לתרום לי אחת." אני מבקשת יפה, הם חייבים להסכים. אחד מהם עוד רוצה להתחיל איתי.
"זה לא בריא לעשן, את יודעת."
"בטח שאני יודעת." זה שאני יפה לא אומר שאני טיפשה.
"אז למה את מעשנת?"
"אני לא."
"אז בשביל מה את צריכה סיגריה?"
"בשביל לעשן." השבתי. איזו שאלה מטופשת. הוא מגחך קלות. לא מבין אבל גם לא שואל.
"את בכלל לוקחת לריאות, את?" הוא מביט בי במבט מכווץ, הופך אותי בעיניו לאיזו ילדה קטנה, מבנות השלוש-עשרה הללו שמעשנות על-מנת להיות מגניבות בעיני... ובכן, עצמן, בעיקר.
"לא, אני מעשנת סתם כדי לשאוף עשן לפה, לעשות איתו צורות מצחיקות באוויר ולהיראות מאגניבה בעיני כל החבר´ה. מה, אתה לא?"
"נו, בטח, במקרה הזה פשוט היית צריכה לומר." הוא שולף חבילת סיגריות מכיסו האחורי. מרלבורו אדום, בנאלי-אך-איכותי. "את אוהבת מרלבורו?"
"זה נחמד."
"אם זה רק נחמד, מה את כן אוהבת?" הוא שולף שתי סיגריות מהחבילה. הצלחתי במשימתי.
"העדיפויות שלי הן ווינסטון-לייט ופרלמנט, אם כי כרגע אני הכי מעוניינת בסיגרית מנטה. מכל-מקום, גם מרלבורו יתקבל בשמחה, כן." וכך לקחתי ממנו אחת מן הסיגריות, בליווי מצת שנח לו בתוך הקופסה.
"מנטה?" השני, זה שאני לא הטיפוס שלו, נזכר בקיומי שוב. הוא נשען על המעקה שמפריד בין שטח הגג ושטח הנפילה, ואמנם לא לקח חלק בשיחה, אך מסתבר שהקשיב. "יש לי מנטה." המשיך את השאלה הרטורית של עצמו ושלף חבילה של אותן הסיגריות שעישנתי שבוע וחצי קודם לכן, והכרזתי עליהן כעל התמכרות חדשה עוד מהראשונה.
"התתרום לי אחת?"
"ככה את מוותרת על המרלבורו שלי?" הראשון קצת נעלב. לא נורא, מותק, אני בטוחה שהרבה בחורות ירצו את המרלבורו שלך. מה שזה לא אומר.
"נו, בכל-זאת, מנטה..." חיוך מתחנף, ואני מחליקה את הסיגריה שהעניק לי בחזרה לקופסה. שומרת את המצת, מדליקה את המנטה, שואפת בכדי להדליק את הקצה ונושמת עשן לרווחה.
כמה התגעגעתי.

"אמרו לי פעם שכשאתה עם סיגריה, אתה אף-פעם לא לבד." המשכתי בשיחה שבספק אם התחילה. "רק אחרי שהתחלתי לעשן יותר הבנתי עד כמה זה נכון." תשימו לב, בהזדמנות, כמה מוזר זה יראה לכם לראות אדם בודד יושב על ספסל ברחוב ואינו עושה דבר. לעומת זאת, אם האדם יחזיק סיגריה בין אצבעותיו, ועדיין לא יעשה דבר, המראה הופך בן-רגע רגיל לחלוטין, ואף מתקבל, מצופה ונפוץ.
"אבל את לא לבד, את איתנו."
האם זו הזמנה להישאר? אני תוהה. לא שזה משנה, אני הרי מכל-מקום הזמנתי את עצמי עוד לפניהם.
"אני חוששת שאני יותר עם הסיגריה מאשר איתכם. בכל-זאת, הגעתי אליכם למענה בלבד."
"ככה את, מנצלת וזורקת?"
"תמיד הייתי כזאת. אני מניחה שזה רק טבעי."
"את חמודה."
"אני יודעת. ואתה לא רע בעצמך."

הוא באמת לא כזה רע בעצמו. גבוה, בנוי טוב, חיוור, שיער ארוך וזיפים של אחד ששכח להתגלח. עטוף בחולצת פלנל משובצת, כמו שאני אוהבת, ועיניו חומות בהירות שכאלו, כמו שלי, ואלו תמיד היו העיניים המועדפות עליי. אז למה לא, חשב תת-המודע שלי. גבירותיי ורבותי - טקס הפלרטוט המסורתי בעיצומו. שננו והפנימו. אתם יכולים גם לצטט קטעים נבחרים למחברות, אם ממש תרצו.
אני בכלל לא מתכוונת, אתם יודעים, ואיכשהו זה תמיד קורה. רק אם תשלפו אותי מתוך התמונה ותסריטו לי את עצמי מהצד, אולי, במקרה, אוכל להבין שזה מה שאני עושה איתם. איתן. עם כולם, בעצם. כל מי שאי-פעם יוכל להתעניין בי, וגם כמה מאלו שלא. וכמה שארצה להרגיש מושכת, רצויה, נחשקת, וגם אצליח – התוצאות לעולם לא יהיו איכותיות מספיק, ואני בדרך-כלל נפרדת מהם במעט.

עומדים כך, על גג העולם, שותקים ומעשנים. לא רק שעם סיגריה אתה אף-פעם לא לבד, אתה גם לא צריך שום נושא שיחה כשאתה מעשן עם עוד אדם. רק לנשום עשן במשך כמה דקות, והשתיקה לא רק שאינה מביכה, אלא גם טבעית. אני מסיימת את הסיגריה שלי מעט אחריו, כי מרלבורו אדום היא סיגריה קצרה יותר, והמנטה ארוכות, כמו שאני אוהבת. משליכה את הבדל על רצפת הגג, סוקרת אותו כובה לחלוטין, ומחזירה את מבטי אל המעשן השותף שלי.
"זה הסוף, אתה יודע."
"הסוף?" הוא מחייך. כנראה מוצא אותי משעשעת. ושאר דברים.
"אכן," אני משיבה חיוך ומסתובבת אחורה באלגנטיות שכה מאפיינת אותי. "רואה את החבר´ה האלו בצד? אני איתם."
"אז זהו, נגמר?" קצת מאוכזב. איך, איך אוכל לעמוד בפניו?
"אתה יודע, אני אף-פעם לא עושה את הצעד הראשון." רמזתי, מפזרת את הרוח הפלרטטנית שלי לכל עבר עד שכולם כבר מרגישים בה. כולם מלבדי.
"ואיך את עם צעדים שניים?" הוא מתעניין.
"לא רעה בכלל. יש שיגידו שאפילו די מוצלחת."

ומי צריך לדבר, בכלל. הידיים שלו כבר כרוכות לי סביב למותניים. הוא מושך אותי אליו, ואף מרשה לי לחבק את צווארו. מעין מצב כזה בו לא הייתי כבר זמן-מה. נשיקה קצרה ומצומצמת, שמתארכת לאטה, זמן שהרוח מגוללת את בדלי הסיגריות מבין הרגליים שלנו הלאה.

"אז אולי ניפגש לסיגריה, מתישהו."
"אתה מזמין."

[29/01/2005]