כשיחזרו אלי, אפתח להם הדלת.

לא אתבע לא אחקור לא אדרוש לא אנאם

לא אשאל  מדוע?, לא אשאל –  היכן?.

כשיחזרו אלי, בפנים מאירות, בחיוך מרחם אקדמם.

אפשוט מעילם מעליהם,

שהתלכלך מאוד בדרך.

ארחץ את הבוץ מעל פניהם.

אלבישם בגדים לבנים,

ואערוך לפניהם שולחן.

כשיחזרו אלי בני האובדים, מיני דרך ארוכה וקשה עד אין קץ,

מסער, מריק, מערפל –

לא אנזוף, לא אכעס!

בשתיקה אוהבת אקבלם.

כשיחזרו...

------------------------------------

וכבר אמרתי – נואש!

וכבר אמרתי –

נגרזתי מנגד עיניך ואנה אשוב?

גורשתי מביתי.

כבר אמרתי – לא תרצה בי עוד.

המוכתם, המגועל בטיט ורפש –

לעןלם לא יטהר,

לא ילבין שוב.

גורשתי מלפניך, ואיך אוכל לעמוד בדין?

כשאני בושה ונכלמת,

עיני משוטטות להן בחלל בית קדשך,

מחפשות מקום אחיזה.

מה אומר ומה אשיב כי עזבתיך?

גורשתי מעצמי.

אבדון, תופת, סער.

גלות מרצון.

- - -

עכשיו אני שבה

קבלני בזרועות פתוחות