היא לא הספיקה להיות ילדה מאז היתה קטנה היתה צריכה לדאוג לאחיה הקטנים ממנה ולהוריה להאכילם, להלבישם, לכסות אותם בלילה, למחות דמעה מעיניהם לחבקם... מאז היתה ילדה היו נטועים בה הדאגה והחששות הרצינות והאחריות ותחושת המחסור מאז היתה ילדה לא ידעה ילדות מהי כמה רצתה להיות כמו הילדות בשכונה לשחק לצחוק לפטפט ללבוש שמלות חדשות, לרקוד.. לעיתים היתה נעצרת באמצע הרחוב ומביטה בהן בעינים כלות לו יכלה להצטרף אליהן, רק לכמה דקות.. ואז, כבר אז, היתה נאנחת ושבה לעיסוקיה ותהי לנערה בגיל שחברותיה מגלות את נעוריהן פוגשות נערים יוצאות לבלות ומתאהבות והיא, אין לה פנאי לכך עליה לדאוג למשפחתה וכל שיכלה - להתבונן, שוב בעינים כלות, מרחוק... כמה רצתה בכך, כמה רחוק היה הדבר הימנה בערב בשובה מעבודתה לאחר שהתקינה את ארוחת הערב הצנועה דאגה לשוחח עם ילדיה - אחיה לדעת אם הכל כשורה, ומה מציק להם דאגה תמיד להשרות בבית הדל תחושה של שמחה ולעטוף הכל בחום ובחמלה ובחיוך.. הוריה תלו בה יהבם, עזרתם מצומצמת היתה וכוחם רפה היא היתה האם, האב, האחות הגדולה ובעצם .. הכל... בלילה בדקות שהיו לה עם עצמה, לבד היתה כובשת פניה בכר, מתפללת בשקט ובוכה... בכי חרישי, בכי אילם.. ואין אדם שימחה דמעותיה.. המקום חנן אותה בחכמה רבה וחן רב ואשר עשתה הצליח בידה ותהי לעלמה צעירה את המראה שלה לא טיפחה מעולם שמלותיה וחצאיותיה היו ישנות ואף על פי כן היתה נאה בעיני כל רואיה עם השנים מצבם הכלכלי השתפר אחיה גדלו המשפחה הרחוקה ואנשים טובים סייעו והיא כבר אשה אולם תחושות הדאגה והאחריות כלפי המשפחה עודם קיימים בה אולי אפילו חזקים מתמיד והיתה מיוסרת, בין רצונותיה תחושותיה וכמיהותיה לבין אותה הרגשת מחויבות שהפכה חלק בלתי נפרד ממנה אותה מחויבות שגרמה לה בכל השנים לוותר... לכן ממעטת היא להפגש עם בחורים ונשארת ספונה בבית היא קצת בישנית, נו טוב, קצת הרבה.. והיא חולמת בהקיץ על נסיך מושלם אותו אחד שיאיר את עולמה באור נשגב שונה מכל שהכירה עד כה בינתיים ועד אז כשהיא לבדה יש לה מעט זמן להשקיף מהחלון אל הרחוב ולהיות ילדה... --------------- לכל מי שלא הספיקה להיות ילדה...