אין בי עוד הכוח להחזיקך על כתפיי
כשאתה נואם את נאומי הניצחון שלך,
עטוף כריזמה מטורפת.
הייתי רוצה לחדול, רק לרגע,
מהמסע המעייף הזה,
ולהורידך מעליי

הייתי משאירה אותך,
פצוע לבד בשטח,
אולי כאם חובקת
הייתי שרה שירי ערש נוגים,
שתרדם,
ואוכל לחמוק בלאט

אתה קושר ידיי,
מתנשא כמו נפוליאון.
הייתי מוחאת כפיים
אני בוכה חרישית,
עוד קרב דומה כי נסתיים

ליל מנוחה.

דצמבר 1998