לא יכול לתת לזיכרונות הילדות לעזוב אותי באמצע הדרך לא יכול לתת לפחדים שלי להישאר לבד הכול תלוי אחד בשני כמו חבלי ספינות מביט מהים אלי שום דבר לא נכון עכשיו הכול דוהה עם השמש החמה לא יכול יותר לקחת את עצמי אל מקומות חדשים מבטים של אנשים מגע לא מוכר עוטף את עצמי בגעגועים זרים דמיון למקומות בהם לא הייתי יש תחושה והיא לא נגמרת גם אחרי שהלילה נגמר שום דבר חדש לא יקום פתאום מחפש איך הקווים בפנים משתנים אולי זה הזמן הנכון לצאת מתוך המחברות לשוטט ברחובות לא הצלחתי מעולם להבין מה בא קודם האכזבה או הפחד יש מגע של אנשים מבטים שנפגשים שום דבר לא שייך לי בעצם לא יכול לתת חלקים מעצמי הכול לא שייך לי, זה מושכר חליפות מדממות, מסיכות שצבען ירד נוגע בפנים, זו תקווה חסרת אונים שום דבר חדש לא יקום לא יכול לתת לכאבים לעזוב הם אלה שבונים אותי, גם אחרי שאני נשבר לחלקים קטנים זו תגובה חסרת רחמים לכול המחשבות האלו משאיר מאחורי אופק שנצבע בצבעים זרים לא הכרתי מקומות אחרים להיות שייך אליהם בתקופה בה הגשם יורד ומטיל את עצמו עלי לא יכול לתת לעלבונות להוביל אותי אל מקומות שם השיאים, נכבשים בידי אלים אני מביט אל הים, והוא מחזיר אותי בחזרה אולי עכשיו תבוא התקופה בה הכול יישכח, בה שוב לא אצטרך לבחור ביני לבין מה שצריך, בין ילדות לדמיון של קסמים. מניח לדברים, והם עוברים אותי.