ואת אולי אף פעם לא תביני
הפרחים
ינבלו מליבך
אני אשען על המעקה
ואשאל
מתי ללכת
כול רגע אני ארצה
לברוח
כמו מפשע, שאני לא יכול להכחיש
זוכר שהבטת בי
וצחקת
לא הבנת מה אמרתי
לא ניסיתי להעניק לך שום תגובה
היה לי טוב איתך
וכול רגע רציתי להיות בלעדייך
זה כמו לרוץ את המטרים האחרונים
אני מכיר אותם
הם תמיד שלי
ואת, מה את היית?
זוכר פוסטר ענק
שנתלש ברוח
נסיעה ותאונה קטנה
אולי זו סתם מקריות
ואני רוצה לברוח
כמו תמיד
שאין מה לומר
שאין מה לחשוב
הפרחים על ליבך נבלו
ושלי מזמן נחתכו
ואת לא תביני
איך היה לי טוב יותר לבד
ופשוט יותר איתך
תביטי על הירח
ידענו פעם להיות הרבה יותר גדולים
ואז התחלנו לחפש
הסברים וצידוקים
אל מול קולות ורעשים
שלא ידענו לפרש למילים
את לעולם לא תביני
איך נובלים הפרחים מן הלב
איפה לעזאזל, הם יצמחו שנית?
ואני אביט אל פנייך
לא אזכור מה רציתי
איך המפות משתנות עם הדרך
ושוב אנחנו בנקודת ההתחלה
נובלים שם הפרחים לאט
והים מגיע אל החוף, מותש
ואני יודע
שבכול רגע אוכל לברוח
את לעולם לא תביני
כמה פשוט להיות איתך
כמה טוב להיות לבד
