סימה היא ילדה חולמנית. מאז ומעולם הייתה סימה מדברת אל עצמה בקול רם- ואני תמיד חשבתי כי חיים בתוך סימה המון אנשים קטנים. סימה לא אוהבת לדבר. היא מעדיפה שאבין את השתיקה שלה. "למה בתוכי אין אנשים קטנים, סימה?" שאלתי אותה יום אחד. היא לא ענתה ורק הביטה בי בעיניה החומות. לפעמים סימה נראית עצובה. "מה לך, סימה?" אני לוחש והיא מביטה ושותקת. "למה את תמיד כה שקטה" אני צוחק עליה "דלגי עימי" אני צוהל לקראתה וסימה, כמו שבלול, בורחת ממני מתכנסת בקונכייה של עצמה. לפעמים אני מרגיש שהאנשים הקטנים שחיים אצל סימה מתווכחים וכועסים- המבט שלה נהיה עייף ומבולבל. באותם רגעים אני לא מתקרב- נראה לי שכך מבקשת השתיקה שלה. פעם אחת מאוחר בלילה גילתה לי סימה שהאנשים הקטנים שלה אמרו לה שאף אחד בעולם לא אוהב אותה. אבל אני אוהב. באמת.