שם הסיפור :המילים החסרות... "... שגב,אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי " נישמע קולה של שירה... הבטתי לה לתוך העניים, הייתה שתיקה...ויצאתי מן החדר אל כיוון המסדרון של הבית שלי ,ניסתי להתחמק...היא רצה אחרי ולא הבינה לאן אני הולך... נכנסתי אל המכונית שלי וקראתי לה שתבוא "את מאחרת לעבודה"...והיא הגיבה "היום אני עוזבת את העבודה"..."מה" התפלאתי "על מה את מדברת?" ..."שמעת אותי.היום אני מתחילה חיים חדשים.נימאס לי לחיות שאנשים כל בזמן אומרים לי מה לעשות ,איך ,מה ובלה בלה ..נימאס לי..." ענתה. "לא את לא עוזבת.." צוותי.. "למה לא? בוא איתי ננסה להנות מהארץ הנפלאה הזו נטוס לתיאלנד בוא נחיה!" הסבירה. "טוב כנראה שאת לא במיטבך הבוקר...בואי נו את מאחרת..." כעסתי. במהלך הנסיעה הייתה דממה...הפעלתי את הרדיו "השעה 7 והינה החדשות מפי עדי איילון...שר הביטחון דיווח ברגע זה על 3 מחבלים שמסתובבים באזור ה..." שירה כיבתה את הרדיו "אתה מתחמק ממני או שנידמה לי?... אתה לא אוהב אותי?" שאלה. שוב הבטתי בענייה היפיפיות כשתמיד אני מסתכל לתוכן אני נמס... ושתקתי... "אוף איתך...אני לא מאמינה שאתה לא אוהב אותי.כל השנים שהיינו יחד ואתה בכלל לא אוהב אותי. אז למה אתה איתי בכלל?" צעקה. " הינה הגענו" עצרתי ליד התחנה המרכזית בת"א. שירה יצאה מהמכונית וטרקה אחריה את הדלת ישבתי במכונית וראיתי אותה היא הייתה כל כך עצבנית...יצאתי מהמכונית ניגשתי אליה..."הלו בובה .יש לך סגריה?"והיא חייכה... הח הח הח החיוך... התיישבתי לידה ושוב הייתה דממה .כאלו שאנחנו בכלל לא מכירים ,זרים .שנאתי את ההרגשה הזו .חיבקתי אותה והיא זזה ממני. הבטתי בה כמה דקות היא סובבה את ראשה "מה" היא שאלה... "כלום" עניתי... היא שוב נראתה עצבנית ועצובה...באמת שלא רציתי לפגוע בה...אני נישבע..."הינה האוטובוס .אני יזוז...אז ...ביי" אמרה בעצב... "חכי"... צעקתי... היא הסתובבה.. ניגשה אליי " מה אתה רוצה?" שאלה.. ניגשתי לנשק אותה והיא הדפה אותי ממנה... "לא...ביי" היא עלתה על האוטובוס..ראיתי אותה הולכת למושב האחורי עקבתי אחריי כל צעד שלה, כל תזוזה...היא הביטה בי מעבר לזכוכית שמה את ידה על השמשה ולא אמרה דבר...האוטובוס החל לנסוע ..הסתובבתי והתחלתי ללכת ..ופתאום נישמע בום אדיר עפתי כמה מטרים אחורה איבדתי את ההכרה..לאחר כמה דקות התעוררתי וראיתי עשן סמיך ושחור עולה מן האוטובוס שבו נסעה שירה...קמתי ורצתי במהירות אל כיוון האוטובוס הוא היה מפורק לגמרי אי אפשר להסביר את זה..ראיתי זוועות... חיפשתי את שירה, התפללתי שלא קרה לה כלום .."שירה שירה" צעקתי קיוותי לשמוע את שמה...לא שמעתי כלום ממה שקורה הייתי בתוך בועה של עצמי ושל שירה..התחלתי להיזכר בקשר שלנו בכל שנה ושנה על הטיול באוסטרליה על ההיכרות בנינו על החיים שלי איתה...בנשיקה הראשונה ,בריב הראשון בשיחה של הבוקר..."שגב, אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי..." שמעתי את קולה של שירה שוב ושוב..."שגב אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי"..."? בוא איתי ננסה להנות מהארץ הנפלאה הזו, נטוס לתיאלנד בוא נחיה!" . " בוא נחיה" בוא נחיה" בוא נחיה" בוא נחיה"...דייייי צעקתי...ופתאום שמעתי בכי ,זעקות ..הרחתי ריח של...של שנאה...של פחד... קמתי על רגלי ושוב צעקתי שירה..הדמעות החלו לזלוג על לחיי ..מחתי אותן מפניי... פחדתי מאוד... התקרבתי אל האוטובוס ניסתי לעלות אך השוטר שהיה באזור הדף אותי משם... הסברתי לו שאני חייב לעלות אל האוטובוס ,שהחברה שלי שם.. "אתה פצוע ,אתה לא יכול לעזור " אמר השוטר "פצוע?" נדהמתי ... נגעתי בראשי הדם התפרץ לכל עבר...הורדתי את חולצתי וחבשתי את ראשי... שירה שירה שירההה שוב צעקתי... האמבולנס הגיע ..החובשים החלו לסרוק את האוטובוס.. התחלתי ללכת ,חיפשתי את שירה בכל פינה. ראיתי גופות ,פצועים הכביש היה מלא בדם...השחור הפך אדום... דם ודם השתלב ביחד לדם אחיד... הזדעזעתי... "אלוהים תעזור לי אלוהים תעזור להם אלוהים תעזור לשירה אלוהים"... ניסתי לעזור לילדה קטנה ששכבה על המדרכה,שכנראה שהפיצוץ העיף אותה אל המדרכה הסמוכה...היא הייתה מכוסה בדם ...ידה נקטעה..היא צרחה..החזקתי אותי בידיי ואמרתי לה "את תעברי את זה"...נסתי לעודד אותה נסתי משהו. אך ידעתי שזה חסר סיכוי...נשארתי איתה ושרתי לה שיר ערש "נומי נומי ילדתי.."שמעתי את קולם של החובשים קראתי להם ...הם רצו לעברנו .הם ניסו לבדוק גם אותי ..הסתכלתי על הילדה הקטנה ונשקתי את ראשה..אחר כך עזבתי את המקום והמשכתי בחיפושיי. החובשים הורידו מן האוטובוס חלקי גופות.ואנשים פצועים. פניתי לחלק האחורי של האוטובוס וראיתי את הצמיד של שירה שנתתי לה ליום האהבה...חרוט עליו "שגב&שירה לנצח"...והוא היה מלא בדם הלב שלי כאב כל כך.. "אלוהים"... הרמתי את הצמיד ושמתי אותו בכיסי.. רצתי לחלק הקדמי של האוטובוס. החובשים הורידו משם את האנשים ופתאום ראיתי את שירה...היא הייתה כל כך קטנה כל כך טהורה ויפה, שוכבת על הרציפה, דוממת... התקדמתי לאט לאט לכיוונה הפנים היפות שלה היו מכוסות אבק ועשן שחור הידיים העדינות שלה היו פצועות וגם רוב חלקי גופה... ישבתי לצידיי גופה..הבטתי בה בשלווה היא הייתה כל כך תמימה ,פתאום התחלתי לצרוח ....בכיתי עד שלא נותר בי כלום..חיבקתי אותה "שירה שירה שירה שירה תתעוריי ילדה יפה תתעוריי נשמה קטנה תתעוריי בבקשה אני מתחנן אל תעזבי אותי אל תלכי שירה בבקשה אלוהים אלוהים תעזור לי ..ת-ע-ז-ו-ר ל-י...היתחננתי חיבקתי אותה ולא רציתי לעזוב "חיים שלי תתעוררי"..."תיפקחי את ענייך" הייתה בי תקווה..אך היא שכבה שם כל כך בשקט.. דמעותיי שתפו את פנייה המהממות...את שפתיה האדומות.. "אלוהים למההההההההה"...היתחלתי להישתגע קמתי וצעקתי על החובשים "תעזרו לה ,מה אתם עומדים ככה סתם, תעזרו לה " לא הייתה תקווה אבל לא רציתי להאמין שאני לא יראה אותה שוב...לא העזתי לחשוב על זה... ירדתי על ברכיי והתפללתי לאלוהים...הבטתי בה ומלמלתי: "אני אוהב אותך כל כך ,את החיים שלי את לא יכולה לעזוב אותי כאן לבד,אני ימות בלעדייך את האוויר שלי מה את לא מבינה?" תתעוררי בובה יפה, תתעוררי... "בואי עכשיו אני מזמין טיסה ואנחנו טסים להנות מהחיים שלנו בואי נחיה!..." תתעוריי...תתעוררי אני מתחנן אני כל כך אוהב אותך,אני אוהב אותך אני אוהב אותך..."...זעקתי...נשקתי לשפתיה היא הייתה כל כך קרה... רציתי לנשום את נשמותיה אך היא לא נשמה יותר ...הלב שלי נלקח איתה...