מוצאי שבת. "מירי,את מוכנה בבקשה להזדרז?!" צועקת לי אמא מפתח הדלת. "שניה,אני כבר באה!" החזרתי לה באותו טון צווחני שלה.מממ.."לא רע" אני חושבת לעצמי "אני נראית בכלל לא רע"..מחייכת בפעם האחרונה למראה ויוצאת. "תרגעו,תרגעו,אני באה" טרקתי את דלת המכונית וחגרתי. כן, חגרתי. אותה פעולה פשוטה שתמיד עשיתי במין אינסטינקט,עשיתי עכשיו בזהירות ומחשבה רבה,כאילו החזקתי יהלום רב ערך בידיי. נסענו.מסתכלת דרך החלון ורואה תמונות מכיתה ח'.איך הייינו נוסעים לכאן ואוספים את בני דודים שלנו ויחד איתם נוסעים לאילת,לגולן,לגליל.. הו,היו ימים. אבל מאז שאני כבר גדלתי אנחנו לא הולכים לטיולים איתם.גם הם לא הולכים איתנו כי הילדים שלהם גם נעשו גדולים.קורה. הגענו לבית החדש שלהם.בית גדול עם גינה נחמדה,תאורה יפה בכניסה,ודלת עץ ענקית.דפקתי. ניכנסתי ראשונה,ראיתי אותו.הוא ישב שם על הספה ולידו-אני מניחה-חבר שלו.אמא שלו קופצת עליי:"מירי!איך גדלת!", "בטח גדלתי" אני אומרת לעצמי "לא ראית אותי מאז כיתה ח'".חייכתי במתיקות וירדתי במדרגות.הסתכלתי עליו. העיינים שלו היו יותר קטנות ממה שאני זוכרת,הן שידרו עצב מהול באדישות,היה בהן משהוא ריק.חסר.הוא ישב שם בתנוחה "נוזלית".חבר שלו הביט בי. "היי אבי,שבוע טוב.איך אתה מרגיש?" התחלה טובה,חשבתי. "בסדר" ענה אבי באריכות..טוב.צריך לזכור שאמרו לי שלא לצפות שיהיה לו מצב רוח לדבר יותר מידיי,אחרי הכל,הוא עבר תאונה. התיישבתי בספה מולו,מול הפרצוף שלו,רק השולחן עמוס הפירות הפריד בינינו. הסתכלתי עליו.לא היה לי מה להגיד. אבא התיישב לידו,התחיל לשגע לו את השכל בשאלות ודיבורים. "די" צעקתי בתוכי "תפסיק להציק לו!" אוף.הוא ממשיך.עכשיו גם סבא וסבתא שלו באים,סבא שלו התחיל לחבק את אח שלי,אותי,רק אח"כ הוא ניגש לנכד שלו וחיבק אותו.לקח לו היד והתחיל לשחק איתה,"איך אתה מרגיש?","בסדר סבא" הוא ענה או יותר נכון-דיקלם. אמא הייתה במטבח,דיברה עם אמא שלו.רואים שהיא עובדת בבי"ח-עומדת ושואלת אותה על הפיזיתרפיה,על השיקום,על מה הוא עושה שם ועוד שלל שאלות מגוונות.אוף.לא יותר טובה מאבא. בנימין אפילו לא חשב פעמיים,הוא הגיע-שאל את אבי מה שלומו ובאותה הזדמנות כבר שאל איפה החדר של מוטי. "תעלה למעלה במדרגות חדר ראשון מימין" הוא ענה. בינימין רץ לחדר של מוטי ולא יצא משם אפילו לא פעם אחת עד שהלכנו(למה באת בכלל?!)אוף גם איתו. "יופי",נשארתי שם,לבד מולו. חבר שלו הלך כי הוא לא הרגיש נעים כשכל המשפחה שם.חבל,אם הוא היה נשאר זה היה מציל את אבי משיעמום קטלני. הסתכלתי עליו.חולצת שבת רפויה,הוא רזה מאז התאונה. ליד הכיפה היה קטע מגולח.מזכרת מביה"ח. הרגליים שלו נראו כואבות,הוא סיפר לאבא שלי שכואב לו ללכת אבל בפיזיותרפיה הוא עובד על ההליכה שלו והיא מתחילה להשתפר. דימיינתי עליו את החגורה. החגורה שהוא לא חגר,החגורה שאם הוא היה חוגר הוא היה יכול עכשיו לצאת ולשחק כדורגל עם החברים.. אבל הוא יושב פה.במבט הזה. שאלתי אותו שאלות אך הוא ענה ביבשות.הסתפקתי בלהסתכל עליו.כמה חבל שאנחנו לא בקשר..אם היינו בקשר הייתי יכולה להרשות לעצמי לבקר אותו בביה"ח או בשיקום.אבל אנחנו לא,והוא בקושי מכיר אותי,את מירי הגדולה,הבוגרת. עצוב לי.עצוב לי לראות אותו ככה.למה זה היה צריך לקרות דווקא לילד הזה?דווקא לילד הטוב הזה? אף תשובה. הולכים.כל כך מהר. אבי אומר לאבא שלו שהוא עייף.אמרו לי שככה זה כשמתעוררים מחוסר-הכרה,מאוד עייפים. אני עולה על האוטו ובא לי לבכות. אוף עם כולם!למה זה היה צריך להיות ככה?!זה לא היה צריך להיות ככה! שותקת.חברה שלי משגעת אותי ב"אסמסים" שאני אפגוש אותה בעיר.גם כן היא..אוף גם איתה. מגיעים לעיר.אני יורדת."אל תחזרי מאוחר" נשמע התקליט הקבוע,"טוב" טורקת את הדלת. הולכת לי ברחובות ירושלים, משתגעת, שואפת אויר,ממלאת את הריאות עד תומם. מוצאי שבת,פרשת פנחס.