כנצנוץ הכוכב שמאיר בשמים עולים רגעינו היפים ביחד. הבזקים קצרים, וחזקים. מאירים, מסנוורים. מדי שנה אני מוצאת את עצמי רוצה להשאר בשנת אשתקד, כל יום אני מתגעגעת לאמש. רואה את התמונות בדימיוני אך מתקשה לשחזר, רוצה לחזור לאותו התפקיד שניתן לי בעבר שהיום כבר לא שלי. רוצה להביט בך בהערצה, בעיניים של ילדה. אך מבטי סר מעליך ושורף להסתכל, ואנוכי נערה. רוצה לשמוע שירים, להעביר חוויות, לצחוק, לבכות, לשתף. אך בורחת אני - שבפנים, כצבי הנס מלביא בשעת ציד... כשאתה לידי. מנסה להתרגל להווי היומיום, מנסה לקבל, להשלים עם המציאות הקשה -כביכול- אך כנראה שכל ימי חיי יחסר לי תמיד אחי - משכבר הימים.