למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/06/Chukat-arnon-river-miracles.html
ניסי ארנון בפרשתנו מסופר על ניסי ארנון ועל השירה שאמרו בני ישראל בעקבותיהם. ברצוני להתייחס לכמה נקודות בעניין זה: א. נחל ארנון: ארנון הוא נחל בעבר-הירדן, הנובע במדבר הסורי-ערבי וזורם מדרום לצפון. אחר הוא פונה מערבה ונשפך אל ים המלח. לאורך מסלולו (80 ק"מ) יורד הנחל ירידה של כ-1000 מ' ובסופו הוא מפלס את דרכו בערוץ עמוק, צר ומעוקל בין קירות סלעים רמים ונהדרים. מי הארנון שוקקים בזרמם, ולפיכך יש הגוזרים את השם ארנון מהמלה 'רנן', כי מימיו מרננים בזרמם אל ים המלח… בתקופת יציאת מצרים, ציין נחל ארנון את הגבול שבין מואב לממלכתו של סיחון, מלך האמורי (במדבר כב, לו). בנ"י כבשו מידי האמורי את השטח שמצפון לארנון ועד ליבוק הגיעו. היום נקרא נחל ארנון בשם ואדי אל-מוג'יב. וזהו הנס הגדול שנעשה לבני ישראל בארנון, כפי המובא ב"מעם לועז" : בשעה שנתקרבו ישראל לגבול בין מואב ובין האמורי שעבר בנחל ארנון, היו שם שני הרים גדולים, האחד מול השני. ההר האחד היה של האמוריים וההר השני של מואב. בהר של חלק מואב היו הרבה מערות בצידי ההר, ובהר האמורי ממול היו כמין בליטות שהיו מכוונות לעבר המערות של מואב. בין ההרים היה עמק עמוק מאד ששם עובר נחל ארנון. העמק היה רחב שבעה מילין. בני ישראל היו צריכים לעבור דרכו בדרכם לא"י. נתכנסו שבעת מלכי כנען גייסות גייסות, עד אין מספר. חלק מהם הלך לעמק, ולקחו החלק שהיו צריכים בני ישראל שם לעבור, וחלק מהם הסתתרו במערות של הר מואב, אמרו: כשיעברו ישראל דרך העמק הזה לא"י, שאין להם דרך אחרת לעבור, יצאו חלק מאתנו מן העמק כנגדם ויכום, ואלה שבמערות שלמעלה ימטירו עליהם אבני בליסטראות וחיצים ולא נשאיר מהם שריד ופליט. שזה שלמעלה יכול להלחם עם זה הנמצא למטה. וכשהתקרבו ישראל לשם, לא הטריחם הקב"ה לעבור משם, אלא זיעזע את הר א"י שהיה הר האמוריים שהיו שם כמין בליטות, ונעקר ממקומו ונדבק להר שכנגדו, ונכנסו הבליטות לתוך המערות שהיו מאוכלסות גייסות רבות של מואבים, ומחצו ומעכו אותם . וכשבאו ישראל לדרך זו ראו והנה היא ישרה, שלא היה לא גבעה ולא עמק, ועברו משם כאילו לא היה שם הר. והיו חושבים שכך היה בתחילה, ולא ידעו הנס הגדול שעשה להם הקב"ה. אמר הקב"ה: רוצה אני להודיע לבני נס שעשיתי להם. חזרו ההרים למקומם, ונכנסה הבאר שהלך עמהם לתוך אותם המערות והתחיל להוציא מן המערות אברים אברים בכוח כזה שהתחילו לזרום ראשים וזרועות וסחפם הנהר. ישראל עדיין לא ידעו מכל זה, אלא התחילו מחפשים את הבאר שהלכה עמהם, ונעלמה מעיניהם. ופתאום ראו שהנהר סוחף ראשים וזרועות ורגלים. ועל זה שרו בני ישראל שירה "עלי באר ענו לה". יש לציין שבימי הרומים שמרו גדודים מרובים על המעבר בנחל ארנון, שהיה ידוע כמקום מארב של שודדים. אין פלא, אפוא, שמקום זה נבחר ע"י מלכי כנען לארוב לבני ישראל. ב. "את וָהֵב בְּסוּפָה": התורה מספרת על נצחונות ישראל בהרי מואב על הארנון: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" (כא, יד). מה פשר המלים "את והב בסופה"? בתרגום ירושלמי (שם) מסופר ש'את' ו'הב' הם שמות של שני מצורעים שהיו במחנה ישראל. הואיל והיו מצורעים היו מהלכים בסופו של המחנה, וזהו מה שנאמר: "את והב בסופה". כאמור, כאשר עברו בני ישראל על במות הארנון, התחברו גדות הנחל יחד ומחצו את כל האויבים שהתחבאו במערות ואמרו להתנפל על ישראל. אחרי שעברו בני ישראל, הואיל והיו המצורעים מהלכים בסופו של המחנה, רק שני המצורעים את והב ראו זאת, כי היו בסופו של המחנה והם אשר בישרו זאת לישראל… יש לציין שהרמב"ן בפירושו אומר ש'והב' - "היא שם עיר אחת מן הערים שהיו למואב". אולי הכוונה לחורבה דהיבה, כ-6 ק"מ צפונה מארנון. אולי 'סופה' היה שם אזור, ונשאר בשם הערבי חירבת סופה כ-17 ק"מ צפונה לדהיבה הנזכרת. ג. "במחוקק במשענותם": בהמשך הפסוקים נאמר: "ומשם בארה, היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים; אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה; באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם" (כא, טז-יח). רש"י במקום מסביר שהבאר המוזכרת בפסוקים אלו היא בארה של מים. אולם האב"ע מסביר: "וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצווה ה' וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו המים". השירה שבאה בעקבותיה היא על השמחה הגדולה עם סיום הכרייה וגילוי המים. הפלא היה שבמקום שחפרו מיד נבעו מהמקום מים. בהקשר זה ד"ר יהושע ברנד כותב : "אין אנו יודעים אם מקורם של שני המונחים "במחוקק במשענותם" נובע משבט או מקל מיוחדים ששימשו לגילוי עורק מים. כמו שעוד בימינו יש ורוצים לגלות באמצעות מקלות מיוחדים את הנוזל המצוי בבטן האדמה, ואשר בגרמנית שמו Wuenschelruete "שבט קסם"; ובאנגלית Divining-rod הוא ענף מעץ הלוז או הערבה, בצורת מזלג המחוזק בשתי ידיים ויש אנשים המרגישים מין רעידה בידיים כששבט זה נמצא במקרה מעל למים או מעל למתכת הנמצאת בבטן האדמה . אין ספק שקדמונינו השתמשו באמצעים כאלו לגילוי מים, שכן חפירת באר באמצעים הפרימיטיביים של אז ובעומק ניכר דרשה מאמצים כבירים וזמן ממושך. בתקופת בית שני היה בבית המקדש ראש משפחה בשם "נחוניה חופר שיחין" (שקלים ה, א), ובירושלמי פירשו: שהיה חופר שיחין ומערות והיה יודע איזה סלע מקרה (השווה ירמיהו ו, ז) מים ובאיזה סלע שרברובים (יובש לפי המפרשים) ועד היכן הם מגיעים". יש לציין שמבחינה מדעית, אין כל הסבר שתומך בטיעונים שהשיטה לחיפוש מים באמצעות מקלות עובדת, על אף שישנם מדענים שמקבלים את זה .
