מ ס כ ת ש ו ת ה (מצבור שלישי) סצינה. יש לי פה גדול, אני יודעת ושפתיים נדיבות, גחמניות אתה לוטש עיניים ופושק אלי כנ"ל. אני מדברת אליך. מה זה המבט הזה, לטש אותו, גבר שפר הופעתך. הוצא את פנסי התאורה מהכיס האחורי. קצת יותר אור. פחות. מסנן כחול. עכשיו צהוב. יותר טוב. תשתחרר מהתנועות המפוחדות האלה. תרים את הכתפיים, מצמץ בשמורות העיניים. אתה יודע, לא כל-אחד עובר בי אבל אתה בא אתה מעיז וממלא אותי ומרוקן נושם ואז נושף את תביעותיי שקראת בקווי הפה שתוחמים את גבולותיך בי. אתה בא-בי הבת החמישית. בליל הסדר מאוחר בחדר הישן שלי, מתחת למיטה כתבתי ושאלתי (אם אבא ידע) אולי אני הבת החמישית בהגדה ששתתה את ארבעת הכוסות עד הטיפה ומבקשת עוד כוס אחרונה לגאולה. אם אליהו יבוא והדלת תהיה סגורה מִסרו לו שאני כאן בחדר מתחת לשמיכה והחלון פתוח עם רוח קלילה של הרבה אחרי חצות בעפולה, נשב, נשתה משהו ביחד בזרוע נטויה. נאום לכוס. רבותי, הרימו ושתו שתו עם התוכנית עוד כוס אחת ומגיעים למחצית רבותי, עכשיו הסלון הקטן נראה כמו מגרש כדוסל רבותי, אנחנו חמישה שחורים שמקפצים בו במהירות תזזיתיים לכוס אחת שנרוקן שלא נחדל להתבונן. אני כבר לא שולטת, רבותי, במה שקורה (למרות המגרש הביתי) לא שולטת בתוכנית. ריקה (1). בלילות אני מרגישה ריקה ריקה (כמו ההאנגר ביום שרבי) מתמלאת בכּכל העולה מרוחי (מה עולה ברוחי לא יודעת) יש שמיכה וכרית שעוטפים אותי, שמסתירים עוד מעט ואבלע אותם (מי יחלץ אותי מי) החול שמלטף האלכוהול שוטף. אלוהים לעולם לא אתמלא לעולם אהיה כיָם שכולם רוחצים בו וגונבים את מימיו לעולם לא ריקה (2). ברוכים-אל-הבאים לילדותי החוזרים לארץ לעולם לא. אני נזכרת איך פיטר-פן לימד אותי סודות ילדות ושנינו עפנו מאוהבים מאוהבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאין אבק קסמים ושום פיות ובאמת הכל חסום. יופי טינקרבל, עכשיו אני רווקה ושוב ריקה, אולי קצת מתבגרת. יופי טינק. טיפ-טיפה. יש בי צדדים של צ'יפס שמפתיע את עצמו (מרשה רק) קצת ספוגה קצת ארוכה קצת סתומה. זה מה שקורה כשאני מטגנת את עצמי לרצועות מתארכות ושוכחת. עוד יומיים במקום הזה בו אני עומדת עוד טיפ-טיפה ומתפחמת. איפה כושר הספיגה איפה בקשת הארכה איפה הירידה במינון החכמה עוד טיפ-טיפה. (לבקשת הגולשים, קצת פחות שירים מוגשים לפניכם במצבור הנוכחי, לעיכול זריז יותר)