יקירי, אתה עשית את הבחירה שלך, ועליי להיות שלמה איתה, אפילו אם מבפנים נשמתי נשרפת. הימים עוברים ואני כבר מתרגלת לכאב העצום הזה שבוקע מליבי. מעולם לא הרגשתי מה שאני מרגישה עכשיו. האמת הזאת כל כך צורמת וכואבת והייתי מעדיפה שלא להתמודד איתה, אבל אין לי ברירה , הרי זה מה שאתה רוצה. אמרת שהזמן יעבור מהר ומבלי שארגיש אתה כבר תספיק לחזור ולשוב לזרועותיי, אבל הזמן כאילו עוצר מלכת, וכל דקה נראית כמו נצח. כשדיברנו על הפרידה הזאת , חשבתי שיהיה קל יותר, חשבתי שאני אצליח להתמודד עם הכל, הרי שנינו ידעים איזה אדם חזק אני. תמיד התגאית בזה שיש לך חברה פייטרית, רצינית, אחת כזאת שלא תתן שידרכו עליה, שישברו אותה, אז למה אני מרגישה עכשיו כמו איזה סמרטוט רצפה??? למה אני מרגישה בכל בוקר שעליי לאסוף את כל הרסיסים שלי מליל אמש??? אם הייתי יודעת בזמנו שזה יהיה כ"כ קשה, לא הייתי אורזת מזוודות ומשאירה אותך שם, בסוף העולם. בכל שיחת טלפון שלנו אני מוצאת את עצמי תוהה, איך זה היה יכול להיות אם היינו עכשיו ביחד, בדיוק כמו שהיה לפני שנפרדנו לשלום... כולם אומרים לי שאסור לי לבכות על חלב שנשפך ומה שנעשה נעשה וכי אין להחזיר את הגלגל אחורה ושעליי להרים את הראש ולהמשיך קדימה,אז למה אני לא מצליחה לעשות את זה? למה אני מרגישה ששאבו ממני את כל הכוחות? ועוד עליי להתמודד גם עם המחלה הזאת, אלוהים- למה אני צריכה לעבור את התקופה הזאת? הלוואי ומישהו היה יכול למחוק אותה מהחיים שלי... לפעמים אני חושבת לעצמי , איזה כיף היה אם לא היית נכנס לחיים שלי ואז לא הייתי צריכה לעבור את מה שאני עוברת עכשיו... אני לא מצטערת על כל הרגעים בהם היית חלק מהחיים שלי ואני יודעת שעוד זמן מה אתה תחזור לארץ ואז אתה תחזור אליי, אבל אני לא בטוחה שהדברים יחזרו לקדמותם. כי אף שלא נתתי לך את ההרגשה הזאת, אני כועסת על הבחירה שלך, ברוב תמימותי חשבתי שהאהבה תנצח...מבחינתי היא תקעה דגל לבן בחזה שלי ונכנעה לרצונותיך, אותם אני מכבדת, אך לא מבינה... אז אני מאחלת לך שתהנה ושתהיה מאושר מהבחירות שלך...אני אשתדל למצוא אושר במקומות אחרים בהם אתה לא נמצא... אוהבת אותך...