הוא עומד בשקט, ברוח האביב הקרה. עץ אקליפטוס זקן והדור פנים. מנופף עליו ברוח, מכופף ענפיו ומצל על זוג אוהבים שיושבים חבוקים ונשענים על גזעו. מעל ראשם חרוט עמוק בגזע לב עם חץ, לב שנחרט רק אתמול. הפצע עוד פתוח, הקליפה נקרעת, החריטה צורבת אותו עד עומק בשרו. בקרוב יתפתח גלד נוסף על הגזע החבול. כל כולו מלא שריטות צורבות, גלדים יבשים וצלקות עמוקות. כמה מסמרים תקועים בבשרו, ובמקומות שבהם קליפתו לא התקלפה מזקנה, היא נקרעה בכח וכעת בשרו החי חשוף לרוח, לגשם, למבטים. אך מבעד לשריטות שמעמיקות בו, ניתן לראות קו דק של חן שנשאר מנעוריו, מצמיחתו האצילית, העתיקה. גזעו מתפתל בעדנה קלה, במידה כמעט בלתי מורגשת, וענפיו הגבוהים דקים, לבנים וגמישים, כמו זרמי מים רעננים, כמו רגלי אילה צעירה. הירוק בוקע בחיוּת מבשר הענפים, והעלים משתפלים, כמעט זולגים מהם, נדים עם הרוח בבכי, בשירה נוגה של געגועים המציפים עם אור אדום בוער של בין ערביים, ובאותו רגע, חדי העין יוכלו להבחין בעיני האקליפטוס נדלקות, בהשתקפות ירוקה מבצבצת מעומק הגזע הפצוע. מתעוררת בו התלהבות מחודשת, והוא רוקד ועולה, קורע מעל שרשיו את מרבד האספלט כאילו היה נייר. עוד רגע קט ושרשיו ינתקו מן הארץ, והוא יעלה וירחף, ענפיו ירקדו בין העננים. רק עליו ישרו מטה וימשיכו לנוד בבכי, בתפילה דקה שנושבת ברוח. ופתאום עלה קטן מדלג, ירוק בהיר ועדין, ארוך ויפה, לא מבין לאן הגיע ומה הוא עושה, מאיפה הוא ולאן יש לו ללכת? האם יש עוד סיכוי? הוא הולך ומאבד את חיותו, נישא עם הרוח בעיניים עצומות, צמא למים חיים, לגזע יציב להאחז בו, צמא לאם, לשרשים, ופתאום יד אוחזת בו ומרימה אותו מן העפר. זיק של תקוה ניצת. הילד הקטן מפורר בידו את העלה, קוצץ בצפרניו פיסה אחרי פיסה, והעלה כבר לא בוכה, כבר לא כואב. הוא איבד את עצמו והוא נופל ארצה, מפורד ומרוחק, אל העפר הדק, נטמע בו, ואיש לא יודע שהיה פעם עלה, געגוע לעץ שעלה על גדותיו.