לא דיברנו איזה שבוע - הייתי עסוק מדי, והוא גם כן ערך כמה דברים בשביל העבודה שלו (עובד במאה ושתיים אף אם) וסוף סוף דיברנו. אנחנו עוברים תקופה די משונה כרגע. ביחד\לא ביחד שכזו, שאני לא ממש יודע להגדיר אותנו, יותר נכון אני לא רוצה להגדיר אותנו. אנחנו חברים טובים, ויזיזי רומנטיקה שכאלה - אין לנו מחוייבות אחד לשני, אבל כשבא להתכרבל עם מישהו, או לצפות בסרט עם מישהו - תמיד הוא. אני נורא אוהב להיות אצלו, יש לו כל כך הרבה תקליטים איכותיים, דיסקים, פטיפון מדהים, ספרי שירה, שניצל תירס (יאיי!) ואני נורא אוהב שהוא עובד על עריכת הופעות בזמן שאני אצלו - תחושה רגועה כזו (אפילו עזרתי לו לערוך הופעה של טל שגב, וופי לי!). כשהייתי אצלו בפעם האחרונה לפני איזה שלושה שבועות, אולי יותר - העניינים התחממו בינינו יותר מדי, וכהרגלי הדבר יצר הסתגרות מפניו בכל מישור. לא שהוא אשם, אבל שנינו לא עצרנו את עצמנו, ושנינו אנשים מאוד מאופקים. חוצמההתרחקות, הייתי עסוק מאוד בשבועות האחרונים, וגם עמוס אמוציונלית מכמה סוגיות שמטרידות אותי, אבל אתמול שהוא צילצל הוא אמר לי שחזרו הבדיקות ושגילו גידול ברגל. הוא כבר חלה בסרטן, וזו היא מחלה שלא מבריאים ממנה או מנצחים אותה, כמו בפרומואים העליזים - זו מחלה שדוחים את קציר החיים בה. מחזיקים מעמד עוד 5,10 שנים עד הגידול הבא, הניתוח, הכימו. הוציאו לו שריר בפעם שעברה, הפעם הוא די קטן, כמה מילימטרים רבועיים קטנים, אבל אם לא יעשה משהו, זה יתחיל להציק פיזית עוד כחצי שנה. הוא לא רוצה לעבור כימו, גם אני לא רוצה שיעבור. זה לא עובד, זה הורג. זמן שאול יש לכולנו מהרגע שנולדנו, הוא פשוט הגיע כבר קרוב לסוף. הוא רוצה שאני אהיה שם בשבילו, להחזיק אותו כשיתר העולם יתחנן שיעבור את הטיפולים הנוראיים. הוא רוצה שאני אחזיק אותו מללכת להקרנות, שאמנע ממנו לקחת את הכדורים, שאפסיק את מטר השכנועים שיעשה כל שהוא יכול "לנצח את המחלה". הם לא מבינים. הם פשוט לא מבינים. שנינו ידענו שהסרטן יחזור, שנינו ידענו שזה יהיה בקרוב, לשנינו לקח בדיוק שניה וחצי לאמר "טוב נו." ולבטל את הגזירה הנוראית של הרופא. הסרטן מעולם לא הפחיד אותנו, הוא רק אמצעי, לא מטרה. "אתה יודע שזה פסיכוסומטי, דכאוניסט מטומטם" אני מקניט, והוא עונה "אז מה איתך?" ועוקץ. לא שיחה לטלפון, בכלל לא, אבל מצד שני - שיחה מעולה לטלפון. שאלתי אותו אם לא נמאס לו לספר אחרי פעם או פעמיים שהוא חולה סרטן, והוא אמר שאני כבר כמה אנשים אחרי שזה כבר נשבר לו לשמוע את תחנוני ה "לא נורא! אתה תלחם, נתמוך ונעזור" המאולצים\פטתיים, תלוי ממי זה בא. ממני בכל מקרה, הוא לא יזכה לטיפת רחמנות. הוא תמיד יודע שאם הוא צריך לפנות אל מישהו שיקשיח אותו - זה אני. אנחנו קודם כל חברים טובים. קודם כל אוהבים לבלות יחד. רק אחר כך נכנס הרובד המעיק והלא מוגדר ההוא, שאני מעדיף שלא לדבר על. הוא רוצה, אבל אני נמנע. הניתוח יתן לו עוד שנה, שנה וחצי עד הבא - אלא אם כן יש כבר עכשיו עוד אחד, ואז יתחיל הלחץ הבלתי נסבל ללכת לכימותרפיה. אין לו כוח לזה שוב, זה לא הכימותרפיה עצמה, זה השבוע תשישות שאחרי, ושבועיים של משמעת קדחנית אחר כך, וביטול הארועים על פי דרישת הרופא. אין לו כוח להיות מחוייב לכדורים, אין לו כוח להיות נזקק לתמיכת אחרים כאילו היה ילד קטן. אין לו כוח להישאר בעבודה רק מטעם רחמי המעסיקים שלו, ואין לו כוח לראות את מכריו מסתכלים בו ברחמים, כאילו כבר מת, כאילו השתנה. אני אוהב אותו. לא במובן הקלאסי, אבל אני חושב שאני אוהב אותו. הוא אוהב אותי גם. אבל אני לא יכול להיות קיר מוצק עליו ישען. אני לא כזה. אני לעולם לא אהיה. אני לא יכול לעזור לו כשהוא צריך אותי. להפך, אני רק מקשה. הקיר היחיד שהוא יזכה ממני, הוא קיר של אדישות. "אתה יודע מה הבעיה עם סרטן, נכון?" "נו...?" שהוא יכול ללכת רק על הצד.