תודה לכל מי שתמך ותמך. היה נפלא. תודה לאז'ן יונסקו שכתב את "קרנפים". נסיתי, בחיי. תאמין לי שניסיתי. את ההזדמנות האחרונה שלי פספסתי. אחרי כל העבודה. ככה, לא הספקתי להגיד מיסיז רובינסון וכבר נכשלתי. היית צריך להיות שם, דמיין שהתכוננת כל השבועות הארוכים האלו, למדת על פה את הקטע, שיננת אותו כל כך הרבה, שכשהיו שואלים אותך דבר-מה ברחוב היית אומר "אינני רוצה לשמוע אותם. אתחוב צמר גפן לתוך אוזניי". הוזמנת למבחן הבמה ואתה מגיע בחמש למרות שהם אמרו לך להגיע בחמש וחצי. לכן הספקת לשתות עוד כוס קפה ולשוחח עם הבוחנים, אתה מכיר בעצם את הבוחנים – יש לך סיכוי גדול יותר. הם אומרים לך להרגיש בנוח ומתרווחים בעצמם על הכסאות המתקפלים שלהם, איך מתאים להם להתקפל אל תוך הכיסאות, להלקח הביתה ולהכנס אל הבוידם לשארית השנה. אתה מנסה להשתחרר, מנענע את הזרועות, נשען על רגל אחת ומנענע את השנייה ולהפך, מזיז את ראשך סביב ואגב כך מותח את הצוואר, מכחכח, מיישר עיניים ו אתה פשוט לא יכול. כל המלים והמשפטים שיש לך בראש עכשיו קפצו מהמקומות שלהם והסתדרו להם מחדש בסדר לא הגיוני, "מי יודע איננו אדם תמונות מפלצות לא" והמבטים הבוחנים מתנפלים לך אל תוך הראש בנחרות. רק לפני רגע הרגשת שהם איתך, אבל הפתיחות הזרה הזו דחפה אותך לתהום מבעיתה של קולות וצלילים, ובעיקר הדים. משובים של צלילים שעוד לא הופקו כבר מחוררים לך את הנפש ואתה נשמט, אפס מוחלט, שיכור מתנודד, דון קישוט מנוצח, אל הספסל בצד.