למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/03/Tzav-Commiphora-Opobalsamum.html
שמן המשחה ושמן אפרסמון
בפרשתנו מתוארת משיחת אהרון וכלי-המשכן ע"י משה: "ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אותם...ויצק משמן המשחה על ראש אהרון וימשח אותו לקדשו" (ח, י-יב). אנו קוראים כאן על שימוש בשמן לא לצורך רפואה ויופי אלא לצורך קידוש הכהנים וכלי-המשכן. השימוש בשמן היה נוהג רווח בתרבויות המזרח הקדמון, וישראל בכלל זה.
על שימוש בשמן לצורך ריפוי מדובר בישעיה (א, ו). יש לנו עדויות כי במסופוטמיה [=ארץ בין נהרות: פרת וחידקל. זהו שטח בין הנהרות פרת וחידקל הזורמים במרכזה של עירק כיום] משחו מתים נכבדים בשמני סיכה לפני קבורתם.
משיחה סימלית הכרוכה בשינוי מעמד משפטי-קניין נכסים, או שינוי מעמד אישי-ידועה לנו מתעודות של המזרח הקדמון: יציקת שמן על הראש, הכרוכה בהעברת קניין על שדה, הוזכרה בתעודה מן הארכיון של מקדש סין בחפאז'ה ממאה י"ח לפני הספירה. בתעודה אכדית באוגרית על שחרור שפחה הוזכרה יציקת שמן על הראש של אמה משתחררת. בטקס טהרת המצורע השימוש בשמן הוא כדי לקדש את המיטהר מטומאתו, שלאחר טהרתו מותר לו להכנס לעזרת הכהנים, ולאכול בקדשים, כמו כל בן ישראל טהור. השתמשו בשמן גם למשיחת מלכים בישראל ובמזרח הקדמון.
ניסי שמן המשחה : שמן המשחה במתכונתו הנזכרת בפרשת כי תשא, לא נעשה אלא פעם אחת ולא יותר, זה שעשה משה רבינו בידיו. זה הספיק להרבה דברים אע"פ שהיתה כמותו 12 לוגים (כ-6.5 ליטר במידותינו כיום) בלבד: נמשחו בו אהרון ובניו כל שבעת ימי המילואים בכל יום ויום, וממנו נמשחו המשכן וכליו, וכל הכהנים הגדולים שבכל דור ודור אחרי אהרון הכהן, עד שחרב בית המקדש בראשונה. כל כהן גדול היו מושחים אותו שבעה ימים רצופים; וכן נמשחו בשמן הזה כל המלכים (מבית דוד) שעתידים היו למלוך. צלוחית השמן נשארה גנוזה במקום מחבוא עד שיבוא מלך המשיח. כשיבוא מלך המשיח תחזור ותתגלה יחד עם שאר הדברים שנגנזו, ובה יימשחו הכהנים הגדולים שבימי המשיח. מאז שנגנז שמן המשחה, משחו את המלכים, מלכי ישראל, בשמן אפרסמון, עליו נדבר בהרחבה להלן.
בשעה שעמדו למשוח הכהן הגדול באו עוד כהנים וישבו על ידו ואח"כ העמידו את צלוחית השמן, והיה השמן רץ מעצמו וניצוק בראשו של הכהן הגדול בשיעור הנצרך למשיחה. וכן היה בזמן שנמשח דוד המלך למלך, שאמר ה' לשמואל הנביא שילך וימשח למלך את אחד מבניו של ישי ולא אמר לו איזה בן. וכשבא לישי בקש ממנו להביא לפניו את כל בניו. והביא ישי את בנו הבכור אליאב, וכשראהו שמואל והנה הוא בעל קומה ויפה תואר, אמר, ודאי אותו רוצה הקב"ה להיות למלך. וכשבא למושחו ברח שמן המשחה ונרתע לאחוריו. וכשראה שמואל דבר זה אמר, ודאי רוצה הקב"ה בבן אחר להיות מלך. אח"כ הביא ישי את שאר בניו, ושמן המשחה עשה כך כפי שעשה בבן הבכור. וכשהביא את דוד שהיה הקטן שבהם, רץ השמן וניצוק בעצמו על ראשו של דוד (ע"פ "מעם לועז" שמות ח"ג עמ' תתרפ-תתרפג, לפרשת כי תשא פרק ל פס' לא-לב).
שמן אפרסמון: כאמור, לפי מסורת חז"ל גנז יאשיהו את שמן המשחה, ומאותה שעה משחו את המלכים בשמן אפרסמון. המדובר בשרף ריחני הנוטף מן העץ ששמו המדעי COMMIPHORA OPOBALSAMUM (ולא לפרי הקרוי בימינו אפרסמון).
מסקנתו של פרופ' יהודה פליקס בספרו "עצי בשמים יער ונוי", ש'צרי' ו'נטף' הם שמות מקראיים של האפרסמון. אפשר שהכתובים השתמשו במונח 'צרי' למרפא (ירמיהו ח, כב) ו'נטף' לקטורת (שמות ל, לד-לו). גם ה'קטף' מזוהה עם האפרסמון; רבן שמעון בן גמליאל מזהה: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (כריתות ו' ע"א). ור' נתן בעל הערוך שפירש: "והקטף פי' בלעז בלסמ"ו הוא אפרסמון". זו גם שיטת הרמב"ם, שזיהה 'קטף' עם "אילן אפרסמון הנקרא בלסם" (בפירושו לשביעית פ"ז מ"ו).
צרי נמנה עם המוצרים מ'זמרת הארץ', ששלח יעקב ליוסף, מושלה של מצרים: "מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים" (בראשית מג, יא). "נכאת צרי ולט" היוו את הסחורה שהובילה אורחת ישמעאלים על גמליהם, בעמק דותן, בדרכם מן הגלעד למצרים (שם לז, כה). מקום הגידול של ה'צרי' היה ב'גלעד': הנביא תוהה "הצרי אין בגלעד..." (ירמיהו ח, כב), והוא שולח לגלעד את מצרים החולה לרפא את פצעיה "עלי גלעד וקחי צרי..." (שם מו, יא). הרי שלכאורה צרי גדל בגלעד ואינו אפרסמון, שהוא גידול של בקעה טרופית ?
השם 'גלעד', מקום גידול הצרי, מתייחס לבקעת הגלעד הנמשכת מזרחה לירדן ולים המלח. אפשר שגידול צרי-אפרסמון נתפשט בתקופות מסוימות דווקא באזור המזרחי ואח"כ נתבסס בבקעה המערבית. ראיה לכך - שאכן גידלו את האפרסמון בבקעה זו - הוא ההסבר לכתוב "ומדלות הארץ השאיר נבוזראדן רב-טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז), על כך שנה רב יוסף: "כורמים - אלו מלקטי אפרסמון מעין-גדי ועד רמתא" (שבת כו ע"א). רמתא היא 'בית רמתא' שנמנתה עם יישובי העמק של עבר הירדן (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הרי שגידלו צרי-קטף-אפרסמון בעמק שלרגלי הגלעד בבקעת ים המלח והירדן המזרחית. ; אפשר גם שמקומות התקנת הצרי כבושם וכתרופה ומכירתו, התרכזו בזמן המקרא ביישובי הגלעד.
ומעיד יהודה פליקס: "אני שתלתי בבית ספר שדה בעין גדי שני שתילים של מור (השייך לסוג COMMIPHORA כמו האפרסמון). אחד מהם התפתח תוך שנתיים לעץ ממש, ויותר ממנו הצליח היחור שנלקח ממנו וניטע בקיבוץ בעין גדי. הוברר לי שניחוח השרף שונה מאד בכל אחד מן השתילים". עובדה זו מוכיחה, כי בבקעת ים המלח שוררים תנאי גידול אידאליים לצמחים מהסוג COMMIPHORA, לו שייכים האפרסמון והמור. מסתבר שלאחר תקופת הזוהר של האפרסמון בימי המשנה והתלמוד בבקעת ים המלח, אכן המשיכו לגדל את האפרסמון בימי הביניים בארץ או במצרים. ברם, היה זה גידול בעל חשיבות שולית, שפרסומו מלפנים נעלם.
בשנת 1988, צוותים של ד"ר ג'ונס ושל האוניברסיטה העברית, ביחד עם הפרופסורים יוסף פטריץ ובני ארובס, מצאו במערה מס' 13 בקומראן צלוחית מחרס (מתקופת הורדוס) מלאה נוזל סמיך. יש חוקרים שהעלו את האפשרות שהנוזל הוא שמן אפרסמון. אולם פרופ' יהודה פליקס חולק על אפשרות זו (בספרו "עצי בשמים יער נוי" עמ' 58-59, להרחבה ולביאור "שורש המחלוקת" עיי"ש).
