[ליצירה]
חזרתי מהמקום הגדול והעוצמתי הזה לפני פחות משעה-
כמה עוצמות, כמה כוחות, כמה קדושה, התעלות, חוזק, יופי, אמונה וחוזק יש בקיר הכותל המערבי.
אלפי תודות, תפילות ודמעות של אושר ושל יגון שפכתי שם ועוד אשפוך.
זה לבוא רצוץ, כואב וריק- כ"כ ריק, ולצאת- מלא עד אפס מקום, עד כמעט חוסר יכולת לנשום!!!
איזו זכות לגור כאן, להיות בעל פריבילגיה ללכת לשם ככל שארצה- להתחבר, להשבר ולהבנות מחדש.
נגעת- בנושא המדובר, באחת מציפורי נפשי...
[ליצירה]
אהבתי במיוחד את הפסקה האחרונה "רק הנדנדה ממשיכה להתנדנד.... וכו'"
השורות שקדמו לה- מצאתי אותן לא מלוטשות ובעלות תיאורים ילדותיים קצת ולא מעבירים מסר ו/או תוכן נוסף...
[ליצירה]
קשה שלא להבין, עם הסבר כזה, למרות העובדה שההסבר הוא כביכול, פיזי-מדעי, הוא מעורר רוחניות באופן מופלא.
הייתי נמנעת מסיומת השלולית, כן הביעבוע, כן התסיסה והצריבה, אבל בלי אותה לולית חומה שמורידה את הקורא חזרה לכ"כ גשמי וטכני.
[ליצירה]
הייתי כותבת זאת כך:
"מעולם לא הבטחתי לך דבר:
לא את שקיעת החמה ולא את תקומתה מדי בוקר
לא את לא את יום האתמול ולא את היום שרודף את היום
לא הבטחתי לאסוף את כל מילותייך
לא הבטחתי מזור לכאבייך
לא הבטחתי זר של פרחים אדומים,
ולא אודם לחי בלחישת אוהבים
לא הבטחתי לך קיץ או חורף
ולא הבטחתי שאשאר ולא אאסף.
מעולם לא הבטחתי לך דבר ילדה,
מלבד אהבה..."