מזה כבר כמה ימים שהוא לא מסתכל לה בעיניים. הוא קם בבוקר, תמיד ממש מוקדם, הרבה לפניה, עושה קולות במטבח, בניסיון להעיר אותה, מדליק טלוויזיה, אור... היא לעולם לא מתעוררת. היא לא תתעורר אף פעם לפני שהשעון המעורר יגיד שזה בסדר... וגם אז לא תמיד.
וגם באותו בוקר, כבכל יום, לאחר התעסקויות רבות מדי מול המראה, יצא ספי לעבודה.
הם גרים שם רק חודשיים, חשבו שלשנות אוירה יכול לקרב אותם. הוא סופסוף מצא את הדרך הכי מהירה אל האוטובוס. "טוב לגור בתל אביב, ממש עשר דקות נסיעה לעבודה".
"חופשי חודשי בבקשה". מתיישב.
השעון המעורר מצפצף כל כך חזק והרבה, עד כי היא כבר מצאה מקום לצפצוף, בתוך השינה שלה. שוב פעם מיגרנה על הבוקר (שתיים עשרה בצהריים), חובטת בשעון ומושיטה יד לקופסת הExcedrin העצומה, המונחת על השידה. "לעזאזל עם פקק הביטחון הארור..." מסננת לעצמה ובולעת זוג כדורים.
"הוא הלך, אני יכולה להתחיל לארוז... רק ככה יהיה טוב".
"הלו... כן בטח, אין בעיה... אני רק חייב להגיד לך שאני יודע שלא קל לך עכשיו, אבל אני ממש שמח שעזבת אותו... כן, אני מחכה לך מתוקה, ביי".
מנתק את השיחה וממהר לסדר קצת את הדירה, תחתונים על הרצפה, צלחות על השיש, "ו...אולי לפתוח קצת חלון? כן, שיכנס קצת אויר...". מתרוצץ בחדר בטירוף ומרים דברים מכל עבר, מלאכה שלקחה כ20 דקות.
לאחר מכן, יושב על המיטה ומתנשף... "להחליף סדינים!!" וחוזר להתרוצץ.
ישיבת מנהלים, בבניין גבוה, במרכז תל אביב, איש קטן עם משקפיים, לבוש בחליפה מהודרת, גדולה עליו בשתי מידות לערך, ועניבה אומר לספי: "תשב בבקשה, אנחנו רוצים להחליף איתך כמה מילים".
"התפקוד שלך בזמן האחרון... הוא לא כפי שהוא היה בהתחלה... אנו חשים, אני חש, שיש התדרדרות... קיצונית, אעיז ואומר..."
"אז בהתחלה ביקשת חופש לשבוע, לחפש דירה, ונתנו... נתתי, אני אישרתי. ואז כשהתחילו שמועות שיש לך בעיות בבית, אז נתתי לך מרחב לנשום, מרחב עם הגשת הסיכומים, לא הערתי לגבי האיחורים שלך... אבל הכל עד גבול המקצועיות. כשמדובר במקצועיות... כאן אני כבר לא יכול לחפות עליך".
ספי קימץ מצחו ואמר: "אתם חייבים לתת לי עוד הזדמנות!"
האיש הקטן עם החליפה, עשה פרצוף קשוח, כזה שניתן בבירור להסיק ממנו כי מעולם לא פיטר אדם, אמר בקול רועד ומגמגם: "ההחלטה כבר נעשתה... ההחלטה מלמעלה... אני כבר החלטתי, כלומר".
ספי יצא מהמשרד, לקח קופסת קרטון, שעמדה באמצע המסדרון הארוך, מלאה בקלסרים משרדיים, והחל לרוקן אותה וליצור ערימה, מאוד לא-יציבה, של קלסרים. לאחר שסיים לבנות את מגדל הקלסרים, לקח את הקופסא אליו למשרד והחל למלא בה את חפציו. העט עם החריטה שקיבל מהוריו, כשסיים את התואר הראשון: "I rest my case your honor…".
הרים את התמונה של אשתו ושלו מהשולחן והחל לבהות בה, בחיוך על פניהם...
האדמה החלה לרעוד, התמונה נשמטת מידיו ומתנפצת על הרצפה, ספי נכנס בבהלה מתחת לשולחן.
מניחה את הפריט האחרון במזוודה, סכין הגילוח שלה. עוברת פעם אחת אחרונה על החדרים בבית, לוודא שלא שכחה כלום. אלוהים יודע שלא תרצה לחזור לשם בזמן הקרוב כדי לקחת משהו...
לפתע, חשה ברעד אדיר... התקרה מתחילה להתקלף. לא בטוחה מה עליה לעשות, נצמדת למשקוף, בכניסה לבית.
"מעניין מה לוקח לה כל הרבה זמן... אולי כדאי להתקשר?
לא... אני אתן לדברים לבוא בזמן שלהם..."
רעידת אדמה, המיטה שלו רוקדת... "מה לעזאזל?!"
"אולי לא עשיתי את הדבר הנכון בכך שפיטרתי את ספי?
אולי הייתי צריך לתת לו עוד הזדמנות?
לא. צריך להראות סמכותיות... אחרת כל החיים ישתינו עליי. אז מה אם אני צעיר? אם ירשתי את החברה מאבא שלי? זה עושה אותי מנהל לא טוב?
אני אראה להם מה זה. עכשיו כולם יפחדו ממני... הם יקשיבו לי עכשיו.
הם יראו שאני יותר טוב ממנו. יותר טוב ממה שהוא אי פעם היה...".
רעד אדמה, נופל מהכסא, ישירות על ברך שמאל, מכה חזקה וכואבת.
אף אחד מעוזריו לא שם כדי לעזור לו לקום ולהימלט.
ספי מבוהל, הוא שומע כל מיני חפצים נופלים בחוזקה בחדר, אך לא יכול לראות כלום. "זה לפחות 6.5 בסולם ריכטר" חושב לעצמו ותוהה אם לא עדיף לנסות לצאת מן הבניין במקום להסתתר מתחת לשולחן.
"אני בחיים לא אצא מהדירה הארורה הזאת!!". חתיכות ממשיכות להתקלף מהתקרה. מסתובבת ברחבי הדירה ומחפשת את המפתחות, בבהלה עצומה.
"שיט. הוא תמיד חייב לנעול פעמיים למעלה ופעמיים למטה... פאק, אני לא אספיק!" ממלמלת בבכי.
"הנה עד שסידרתי, הכל מתבלגן" אומר ומנסה לשעשע את עצמו כדי לא להודות בפני עצמו שפוחד...
