את מתק שפתי, חן מילותיי, פסגות חלומותיי – נתתי לך. ארזתי הכל בצעיף הינומה, קשרתי היטב – ושלחתי אליך עם צחורת היונה. אמרת – "לא אקח השפתיים, איני איש חלומות", השארת לך את המילים. ורק את היפות... המילים, שהיו תמיד נר לרגליך, אהבת לקשט בהן נוצותיך, רק הן נותרו בידיך. ואלי – החזרת באותה הינומה, את השפתיים, החלומות והיונה. עם היונה – אדע לתקשר. שפתי נחוצות לי – לא אוכל לוותר. אבל – אהוב – אנא עזור... כמה חלומות אוכל עוד לשזור??? הלנצח מרחוק אותך אשמור - עד שתצוץ לה קרן האור? מה עוד לך אתן, וכמה אוכל להמשיך להתחנחן, הלא מבקשת רק מילה אחת: כן.