הקטע היותר קשה באהבתי אותך, הוא זה, בו חשה כה חזק את הלכות רוחך ואיני יכולה לעשות כמעט כלום כדי לעזור. יודעת שלו הייתי קרובה יותר – הייתי טסה אליך באותה שניה, מנשקת את כולך, מלטפת אותך, מביטה בך – אוחזת בידיך האהובות עלי כל כך ולא עוזבת עד שהכל ישוב על מקומו בשלום. ואני כולי שלך, משוחחת איתך מהעבר השני של הקוסמוס בקול רוגע ומקצועי וליבי יוצא אליך. והשיעור שלי בהישרדות אומר: ישנו סוג מסוים של סירוס עצמי במערכת היחסים שלנו – שהוא מחויב המציאות, כדי שנוכל לשרוד בתנאים הספרטנים בהם החלטנו לחיות... מעין החנקה או בלימה של רגשות ותשוקות, Cut מסוים שצריך לבצע – די באכזריות בסיומי הפגישות הווירטואליות שלנו, וחזרה לחיי היומיום הנעימים שלנו – שבסה"כ טובים הם ומאושרים, תוך אמירת תודה על כל מה שניתן לנו – שזה המון!!!!!! אנחנו. אנחנו יחד, מהווים מעין צירוף מופלא וייחודי. כה פשוט, כה נפלא וכה ברור... לעיתים מתאמץ האדם להפיק, לבנות, ליצור, לבצע... ואצלנו יש לי תחושה לעיתים שזה מופק, נבנה, נוצר ומתבצע מעצמו. וכל שאנו צריכים לעשות בתסריט זה הוא להיות בו. ואכן, שם אנו נמצאים. וטוב לנו. ותמיד יש לנו את הציפייה הכל כך מתוקה לפעם הבאה.... שלך אני.