אילו יכולתי לשרטט, את נתיב השיבה הבלתי נמנע שלך אל חיי, הייתי מתיישבת בכובד ראש, עם מכחול ודף לבן ומתחילה לציירו. קו המתאר היה רץ במסלול מעוקל, המתחיל בתחתית הדף. הקו היה הולך ומתעבה, עד הגיעו אל ראשו. במקום זה הייתי מוסיפה גווני תכלת וורוד, והקו היה הופך לצורה, מקבל חיים ותנועה. גוונים עשיריי מבע היו מתווספים, צלילים היו מתנגנים מתוכה, משתפים את הצופים במהותה ההרמונית. ואז, הצורה היתה הולכת ומאבדת גובה, הופכת שוב לקו, היורד חזרה לתחתית, אל מחוץ לדף ומתרסק לנקודות פזורות. חלקן היו נופלות מתוך הדף, אל המרחב הפתוח, נעלמות ומתנדפות. מיעוטן נותרות בו, מנותקות, חסרות ישע. ניסיתי. לא יודעת איך להמשיך ציור זה. אוליי רק אם תקח מכחול משלך, ותנסה להמשיך את הציור הבלתי גמור. אבל, אתה הלא לא יודע לצייר.