זה היה ערב שרבי. אחד מהערבים האלה בהם האוויר עומד במקום, ואפשר להריח את ריח הפרחים שכבר כמעט נבלו, ומשחררים את ריחם בשיא העוצמה, כאילו מתוך תקווה שבכל זאת תעבור במקרה איזו דבורה ותאבק אותם שנייה לפני שיגוועו. היא פגשה אותו ברחוב במקרה. בעצם לא ממש במקרה, היא תמיד הייתה מטיילת עם הכלב ליד הבית שלו בתקווה שהם יפגשו ויעצרו לדבר. היא הייתה נערה יפה. היא לא נהגה להשקיע בעצמה, אך גם במכנס טרנינג זרוק וחולצת טריקו ישנה היא נראתה לא פחות טוב מכל אחת מהבובות המאופרות, מסורקות ולבושות בקפידה. בפעמים הדי נדירות בהן היא כן טרחה והשקיעה, הייתה משתררת דממה, כמעט חרדת קודש, כשהייתה עוברת ברחוב. נערה עם לשון חדה שהתאימה לשכל חריף. במבט אחד היא יכלה לקרוא אדם מתחת לכל המסיכות והשכבות שלו. אף אחת מהחברות המעטות שהיו לה לא הצליחה להבין מה היא מצאה בו. נער פשוט ורזה מאוד, רזה מדי אפילו. אף פעם לא מסורק, בדרך כלל מסתיר את זה עם כובע מצחייה שחור הפוך. רוב הבנות לא יגידו שהוא מכוער, אבל כמעט אף אחת לא יכולה להגיד שהוא נאה. כמעט, חוץ ממנה. תמיד היו לה השקפות עולם שונות, כמעט מוזרות. זה לא הפריע לה במיוחד, להפך, היא אהבה להיות קצת יותר מקורית מהאחרים. בכל מקרה, היא אף פעם לא הצליחה להשתלב ברוב המקומות, והעדיפה להתרחק. זה מה שיצר את התדמית המיסתורית שלה. הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו הייתה בתחילת השנה. שיעור אנגלית, הקבצה מוגברת. הוא נכנס לכיתה באיחור של 10 דקות, והתיישב בשולחן לידה. לאט לאט (או בעצם די מהר) הם התחילו לדבר. הם גילו שיש להם הרבה במשותף. מסתבר שהם גרים במרחק רחוב אחד מהשני כבר יותר מ-5 שנים. לפעמים היא תוהה כמה פעמים הם חלפו אחד על פני השני ברחוב ולא שמו לב. עשרות, אולי מאות. איך היא יכלה להיות כל כך עיוורת ולא לשים לב לאדם המקסים הזה? השיחות בינהם נמשכו כל שיעור, וגם בשיעורים האחרים מהם הבריזו יחד. לפעמים הם ניפגשו במקרה אחרי בית ספר, ואז היו עומדים ומפטפטים במשך כמה דקות. אחרי חודשיים היא התחילה להבין שהיא מתחילה להידלק עליו. בכל בוקר, כשהייתה פוגשת אותו במסדרון בית הספר, היה מחייך לה וקורץ, והיא הייתה מחייכת חזרה, מכל הנשמה. זה לא משנה באיזה מצב רוח היא קמה באותו בוקר, תמיד כשהייתה רואה אותו, הייתה מחייכת. החיוך היה ממלא את כולה, כל תא בגוף שלה שהיה ריק מכל תחושה, כמו שוקולד חם שנמזג לתבניות בצורות שונות. באותו ערב אביבי היא פגשה אותו, הוא בדיוק הלך לכיוון הבית שלו. הוא צעק לה מרחוק, וכשהתקרבו יותר, היא יכלה לשמוע בקול שלו שהוא שמח לראות אותה. הם התיישבו על הספסל הראשון שראו. הם לא הפסיקו להסתכל אחד לשני בעיניים במשך כל השיחה. הנושאים עברו מרכילות ומוזיקה, לדברים הרבה יותר אישיים. היא הרגישה כאילו היא נשאבת לתוכו, לתוך העיניים שלו. הדבר היחיד שעבר לה בראש היה התקווה שהחיוך שמרוח לה על הפנים לא היה דבילי מדי. עכשיו, גם הוא התחיל לחייך, והיא השפילה את עיניה. היא הרגישה איך הוא מקרב את ראשו אליה. היא הרימה את הראש והסתכלה עליו שנייה לפני שהוא נישק אותה נשיקה ארוכה וחמה. הוא חיבק אותה והצמיד אותה יותר ויותר חזק אליו, בזמן שהידיים העדינות שלו ליטפו את הגב שלה. היא רצתה שהרגע הזה ימשך לנצח. בפעם הראשונה בחיים שלה היא הרגישה שייכת, כאילו היא נמצאת בדיוק במקום בו היא צריכה להיות. יותר מזה, בפעם הראשונה בחיים משאלה שלה התגשמה. מישהו כן מסוגל לאהוב אותה... היא עמדה שם והסתכלה עליהם, היא ראתה אותה בזרועותיו. נערה די מלאה, עם שיער בלונדיני חלק, גולש. היא ראתה את שניהם עומדים בכניסה לבניין שלו באותו ערב שרבי. היא ראתה אותם מתנשקים. היא בחנה אותה במבט, ניסתה להשוות בינהן. במה זאת, שעומדת שם, במקום בו היא כל כך קיוותה להיות, טובה ממנה. הוא אפילו לא שם לב שהיא עמדה שם וראתה אותם. היא ציפתה שהלב שלה יתנפץ באותה שנייה, אבל זה לא קרה. היא פשוט הסתכלה דקה, והמשיכה ללכת. היא חשבה שהיא אמורה לבכות, אבל העיניים שלה נשארו יבשות. היא רצתה להתאכזב, אבל פשוט לא הצליחה. כל מה שהיא חשבה עליו זה שככה זה בחיים, בחיים שלה. זאת לא פעם ראשונה, ולא אחרונה, וזה כבר לא משנה. היא לא הצליחה להבין למה הלב שלה לא נשבר. זה מה שאמור לקרות במצבים כאלה, לא? אולי זה בגלל שהוא קשה מדי, הוא התאבן מחוסר שימוש. אפשר לזרוק אותו בעוצמה, ואולי ציפול ממנו חתיכה קטנה, אולי אפילו גדולה, אבל הוא ישאר שלם. היא פשוט המשיכה ללכת, כאילו שום דבר לא קרה, ואולי לא כאילו, היא לא הייתה בטוחה. היא לא ידעה אם זה בכלל משנה לה. היא המשיכה ללכת בדרך המוכרת לה כמו רובוט, בלי לחשוב או להביט לצדדים. ליד הבית שלה הייתה גינה קטנה בה פרחו בעונה הזאת פרחים סגולים. כל פרח נראה כמו שלושה לבבות ארוכים מחוברים בחודם. היא לא ידעה איך קוראים לפרחים האלה, אז היא קראה להם "פרחי השלמה", מין הרגל שנשאר לה מאז שהיא הייתה בת 10, כי ידיד אחד שלה, זה שהיה האהבה הראשונה שלה אחרי כל פעם שפגע בה בכוונה או בטעות במקום להתנצל. בשעת ערב זאת, רוב הפרחים כבר נבלו. היא קטפה פרח אחד שנראה לה קצת פחות נבול, הריחה את ריחו החלש שהחזיר אותה לילדות שלה, וזרקה לריצפה. מישהו אחר בטח כבר ידרוך עליו, וגם אם לא, לא נשאר לו עוד הרבה זמן לפרוח.