הוא שבה את ליבי,
והוא לא יודע.
אני רוצה אותו כאן לידי.
לא להתגעגע.
אבל זה לא האיש,
זה גם לא הבחור.
זה הרעיון שמאחורי, משהו לא ברור...
אני יכולה לדבר איתו שעות, ולא לשבוע בכלל.
אבל בשלב מסויים זה פתאום לא נסבל.
נפש תאומה, אבל לא בעלי.
מישהו לדבר, אבל מהמין השני.
האמונה לא נותנת,
זה לא אפשרי,
ואני קרועה, נודדת,
בין עצמי לעצמי.
מי יאהב אותי?
מי יכיר?
מי ינסה לפרוץ את הקיר?
אף אחד לא יודע?
אף אחד לא מרגיש?
הרי אני זועקת את זה כל רגע!
איך אפשר להשאר אדיש???????
אז מנסים פה ושם,
קצת, לא כולם.
אבל ליבי שמור בינתיים,
ליחידי שבעולם...
לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד.
לא יודעת אם עדיין לא מאוחר,
רק חשה שבפנים, פנימה,
לב בודד לבדו נותר.
תגובות