כל שנה מישהו דורך עליו... "אבאאא"- קראתי, "כל שנה אתה עושה את זה" .אבא השפיל מבט והלך למלא בקבוק מים כדי לנקות את מצבת אחי מהאבק שהצטבר בזמן שלא ביקרנו פה. הרבה זמן שהמצבה כבר קיימת, בנתיים- העצב כבר הפך לבדידות והמת כבר נשכח. שקעתי בהרהורי, ראיתי מצבות לאן שעיני לא פנו, הסתכלתי על השמיים ותהיתי אם גם הוא מסתכל עלי עכשיו . "אל תדאגי לא באמת קבור כאן אף אחד" נשמע קולה של אמי אשר החזיר אותי למציאות. לפי המבט על פניה יכולתי להבין שהיא אמרה זאת כדי לשכנע את עצמה, לא אותי. אימא החליפה נר זיכרון ואני ראיתי זאת כהזדמנות לברוח. טיילתי בין הקברים, חיפשתי לאיזה ילד לא היה חסר צעצועים, לאיזה ילד היו הורים אוהבים ולאיזה ילד לא היה שום זכר. כל פעם שהייתי מתקרבת, שנה אחר שנה, הייתי שומעת את אימא מקטרת לאבא בלחש "אני פשוט לא מבינה למה לא שמו כאן שלט". וכולם, במקום להתרכז באחי, מתרכזים בו. 20 שנה עברו מאז והילד הנטול- כל- זכר תמיד היה שם אם זכרוני אינו מטעה אותי. לאח שלי הייתה ברכה יפה, מצבה בצורת לב והמון פרחים. לו הייתה רק חלקת אדמה. עכשיו לאח שלי כבר אין פרחים אבל אף אחד עדיין לא שכח אותו. תמיד עניין אותי אם מישהו בא לבקר את הילד הנשכח אי פעם אבל ממש התביישתי לשאול. ערב אחד אימא סיפרה לאבא שהיא הייתה בבית העלמין ובלי שהם שמו לב הקשבתי- "איציק, אתה זוכר את החלקה הריקה ליד שרון שלנו מישהו בא לבקר שם היום, איזה זקן אחד נראה לי שהוא היה אסיר כי הוא היה בליווי משטרתי" - אבא היה אדיש, זה לא היה אכפת לו. למען האמת, גם לי לא היה ממש אכפת בסך הכל גיליתי שבן האדם חצי קיים חצי לא, מת ללא זכר ששנים אני משתדלת לא לדרוך עליו-קיים. היו לי 8 ליטר מים לשתות בבדיקה ההיא לפני כמה שבועות. היה ריח רע בכל החדר וקרינה רדיואקטיבית אך זה לא מנע מאימי לחטט בחייהם של אחרים. ישבנו בחדר המתנה, ולפתע שמענו את קולה של האחות- "שוטר תביא את האסיר לחדר 2!" .ראשה של אמה הסתובב בתדהמה לכיוונו של האיש. אימא הסתכלה עליו מבט נוקב, מבט עיניים לעיניים, השפילה מבטה במהירות ונעלמה לשירותים. אחרי רבע שעה שהיא לא חזרה הלכתי לתקתק על דלת השירותים. "אימא תצאי" קראתי "בבקשה" לחשתי. אימא לא הגיבה. "אני לא מרגישה טוב" ניסיתי להישמע מסכנה. הדלת נפתחה במהרה וראיתי את אימא עם עיניים אדומות. "מה קרה? את רוצה שאני אקרא לרופא?"- לא הגבתי. שתינו ידענו בדיוק מה קרה אבל אף אחת לא רצתה לומר זאת בקול רם. לאחר 5 דקות של שתיקה אימא סיפרה לי שהוא האיש שבא לבקר את הילד שזכה למעט בחייו ובמותו, הילד שזכה רק לחלקת אדמה. הרופא קרא לי לחדר 3, הוא אמר שאנחנו יכולות ללכת הביתה והתוצאות יגיעו בדואר. בעודי מודה לו הזקן חלף על פנינו. הוא זיהה אותה, הוא ידע. האסיר לא יכל לפגוע בה אך מאחורי הגיבנת והצליעות הסתתר מבט, מבט שלא שוכח את כל הפעמים שבעלה דרך על נכדו המת. מבט שלא שוכח את הזלזול באנשים שחסר להם, מבט שלא שוכח את ההשפלה באי הזכר. מבט- שמיועד לרוצחים בלבד.