הם היו בטוחים שאני לא רואה אותם. עד עכשיו באמת לא ראיתי אותם אבל בעקבות כל מה שקרה בזמן האחרון אני כבר לא כל כך בטוחה אם גם אני הפכתי להיות אחת מהם. אני חושבת שעכשיו אני במין שלב מעבר, משהו כמו חצי שקופה. הם לא ידעו את זה שאני חצי כי אף אחד לא יודע אם מישהו אחר שקוף עד שהוא מתחיל לחיות את החיים בשקיפות מלאה. גם אני, עד לסיומו של שלב הביניים, לא ידעתי מזה שקופים וחשבתי שאני מדמיינת אנשים מעורפלים שחיים ת`חיים שלי. פעם ראשונה שראיתי אותם הייתי בטוחה שאני הוזה. הם היו נוהגים לשבת על השולחן שבקצה החדר שלי או על המיטה של ההורים שלי, בצד של אבא, כדי שהם יוכלו לשחק במצית עם הלהבה המחייכת. אימא הייתה מכינה להם אוכל בלי לדעת בכלל- אני חושבת שאם היא הייתה קצת פחות מטורפת היא גם הייתה חלק מהם . בכלל נראה לי שמהמציאות שלה היא ברחה כבר מזמן. אני זוכרת שמתי שהם היו יושבים בשולחן ההוא שבקצה החדר, הם היו שמים רגליים בתוך המגירות, מוציאים משהו עם האצבעות ומסתכלים בו. לפעמים במקרים הפחות טובים, אלה היו מכתבים שכתבו לי. הם היו אוהבים לקרוא אותם במין קול ציני מתנשא ולעשות אותם דרמטיים הרבה יותר מהמציאות. כשהבנתי שמה שאני רואה הוא מציאות אחרת כדי לא להיפגע אמרתי לעצמי כמו מנגנון שלא נספק "זה בעיה שלהם, בעיה שלהם, בעיה שלהם...". הבעיה הייתה בעצם היא שמי שכתב לי את המכתבים היה בעצם הם- בזמן מסוים ובסיטואציה מסוימת בעבר. קצת קשה להאמין לזה בעקבות ההתנהגות שלהם אבל זה רק בגלל שהם כבר לא זוכרים את זה שהם אלו שכתבו את המכתבים הפתטיים שנמצאים במגירה השלישית משמאל. אחרי שאתה נהפך להיות שקוף אתה כבר לא זוכר יותר את מה שהיה ועובר לחיות חיים של מישהו אחר בשלווה. אם אתה מרגיש לפעמים מוטרד, עצוב, מדוכא, שיפוטי וביקורתי מדי כלפי עצמך, או כל הרגשה שלילית זה בוודאי בגלל הם שם. לאנשים שקופים יש מטרה אחת- להשיג בידור. הדרך שהם משיגים את הבידור הזה זה לגרום לסבל של אחרים, סבל של אנשים אחרים- משעשע אותם. אם הם שם, הם לא שם כדי לתמוך בך- הם שם כדי לצחוק עליך ברגעים הקשים שלך. לאנשים שהיו מעורבים בחייך במידה רבה וניתקו עמך קשר יש סבירות גבוהה להיהפך לשקופים בחייך. עליך להיזהר מהאנשים הללו, כשהם שם יש צרות ותו לא. אבא מציק, אימא משוגעת, אחיות שעזבו אותי. הפתרון הקל והחלומי לאור כל מה שקורה לאחרונה הוא לחיות חיים של מישהו אחר.בקלות, ברשע ושעשוע ובשלווה לגשת למשימה החדשה. באותו היום שבו נעשה השינוי הגדול הקור עטף אותי.זה לא היה חורף ולא הייתי חולה אך בכל זאת היה מאוד קר מסיבה מסוימת. לבשתי הרבה שכבות, התכסיתי בשמיכה עבה, פתחתי את המזגן ונרדמתי. עכשיו אני מבינה שהקור הזה נבע מהנוכחות והקול שלהם שצמררו ויצרו מן דממה ורוח. היו אלה סימני תחילת הטקס. שלוש שעות של שינה עמוקה הסתיימו בהתעוררות מסוכנת ביותר. היה כל כך מחניק, הזעתי כל כך והעיקר, כל כך רציתי לנשום אבל לא היה מאיפה. הורדתי את הבגדים שכבה אחר שכבה ונשארתי עם חזיה. התלבשתי בחזרה כששמעתי את קולה של אמי מכריז על ארוחת הערב. ירדתי למרות שבכלל לא התכוונתי לאכול. שהגעתי למטה הכל פתאום היה אחרת. מסביב לשולחן ישבו הרבה אנשים, משהו בין 15-20 איש. זה נראה לי מוזר כי אימא ואבא התנהגו כרגיל. חוץ מזה זה לא הכל, בין האנשים שישבו אצלנו בסלון לארוחת הערב זיהיתי כמה שנהגו לבלות בחדר שלי בקריאת מכתבים ובהתעסקות עם המצית של הלהבה המחייכת בחדר של אבא ואימא. "אימא, מה הולך פה?" ניסיתי לפנות אליה אך לא זכיתי לתגובה מצידה. כשהיא קראה "סיוון, בואי לאכול" ניסיתי עוד פעם למשוך את תשומת ליבה אך כשאבי עבר לידי ולא הציק לי-הבנתי. הבנתי שעכשיו אני נמחקתי מהעולם וגם אני אחת מהם. אני לא יודעת איך אני עוד זוכרת דברים אבל ההסבר היחידי שלי לזה הוא שלעולם לא הייתי שייכת לשום מקום. גם כשאני חלק ממשהו-אני תמיד לבד.