אמיליה היום, אחרי כל כך הרבה שנים שהיית לבדך ביום הזיכרון, חושבת עליו, לא מניחה לאיש מאתנו, האוהבים אותך כל כך, להתקרב אלייך ולקחת ממך מעט מן הכאב, להשתתף, להיות יחד. היום, היום שלקראתו תמיד חלית, תמיד לא הרגשת טוב, ואף פעם לא הזמנת את הרופאה, כי כולנו ידענו מה מקור הכאבים שתקפו אותך פעמיים בשנה - ביום הכיפורים וביום הזיכרון לחללי צה"ל. היום, את אתו. לא ליד האבן הדוממת ששמו חרוט עליה, לידו ממש. ואתם מתחבקים, משפחה שלמה שוב - שני הורים וילד , שלקח לכם כל כך הרבה שנים להביא לעולם וכל כך מעט זמן לאבד אותו. וכאן למטה - לכאורה, לא השארתם אף אחד, קצת משפחה רחוקה שלא היה לך אתם קשר, וזהו. אבל בלוויה שלך, בערב ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא, היו כל כך הרבה אנשים, קצינות נפגעים ששמרו אתך על קשר במשך שנים ארוכות, חברים מהיישוב שעברו אתך את שנות הבדידות, מטפלות והרשימה עוד ארוכה. הייתי גם אני, מקנאת באנשים הללו שזכו להכיר אותך כל כך הרבה זמן, שזכו להכיר את פרדי שלך. סיפרת לי עליו רק מעט. סיפרת בגאווה שיש במוצב החרמון, בו נפל, חדר על שמו. סיפרת כמה היה בן טוב אליכם-הוריו. כמה דאג ועזר לכולם. איך אהב את חתולי הרחוב שהסתובבו ליד הכניסה לבניין, תמיד שמר להם את שאריות מנות הקרב שלו והביא אותן הביתה. כשחזר, החתולים פגשו אותו לפנייך ולשמע יללותיהם היית ניגשת לחלון ורואה אותו. עד יום מותך היית מאכילה את החתולים בכל האזור. הפיליפינית שערכה את הקניות נאלצה לסחוב כמויות אדירות של בשר זול ואת היית יושבת על כסא בפתח הבית וכל חתולי השכונה מטפסים אלייך לקומה השניה לארוחה היומית. לפני כמה ימים, נתקלתי בקישור לאתר האינטרנט של משרד הביטחון. ליזכור. הקלדתי את השם : אקסלרוד אלפרד באצבעות מחווירות. הייתה שם תמונה שלו. הוא לא כל כך דומה לך... קראתי עליו, על פרדי שלך, שאהב אלקטרוניקה, שזכה בפרס, שתכנן להמשיך ולעסוק בתחום. פתאום נגלה לעיני בחור של ממש. הוא כבר לא "הבן של אמיליה שנפל", הוא פרדי. הוא עומד בפני עצמו. כמה חרטה יש בי, וכמה עצב - איך מעולם לא שאלתי אותך עליו? אני יודעת, לא רציתי לפתוח את הפצעים, לא רציתי לראות אותך בוכה, לא הייתי עומדת בלראות אותך, האישה החזקה ביותר עלי אדמות , בוכה. אולי בגלל זה גם לא ידעתי כשהיית מאושפזת שבוע לפני מותך בטיפול נמרץ. לא ידעתי, לא ביקרתי אותך ולא ראיתי אותך בחולשתך. נשארת אצלי חזקה וגיבורה. אישה עם הרבה כוח שלפעמים קצת נשברת ושואלת: "אני נתתי למדינה את הכי חשוב, הכי טוב והכי הרבה שהיה לי, מה המדינה נתנה לי?". כואב לי כל כך שלא הכרתי את פרדי, ועוד יותר שלא הכרתי אותו דרכך, שאף פעם לא הראית לי דברים שלו, תמונות, מכתבים. שאף פעם לא דיברנו עליו שיחה מלב אל לב כפי שעשינו על כל כך הרבה דברים אחרים. אני מבטיחה, אמיליה, סבתא שאימצתי לי, שלעד אחשוב עלייך ועליו. אעלה לקברים. לא השארתם משפחה אחריכם, אבל השארתם הרבה אנשים שאכפת להם, שיתגעגעו. אני מבקשת את סליחתך על כל הדברים שמעולם לא דיברנו עליהם. על שלא התקשרתי אלייך כמה ימים לפני שהתקשרתי לגלות שהלכת לעולמך ומחר הלוויה, ואז, אולי הייתי זוכה לאחוז בידך גם בימים האחרונים. גלוית "השנה טובה" ששלחתי לך עודנה בתיבה שלך, אני חושבת. מתגעגעת וחושבת עליכם תמיד, ובמיוחד היום...