אחרי השחרור... אחרי השחרור... אלו מילות הקסם שליוו אותי כל כך הרבה זמן, זה היה התירוץ להכל ובעיקר לעצלות האדירה שהיתה נופלת עלי מהרגע בו דרכה כף רגלי השמאלית בפתח הבית. אבל "אחרי השחרור" היתה אמרת הקוד לחלומות שחלמנו במשך 3 שנים תמימות: " אחרי השחרור, נצא לטיול בחו"ל ונקרע את העולם.. אחרי השחרור נלך לאיזה ישיבה וככה... נתחזק, לא שחור, אבל קצת נחזור.. אחרי השחרור, אני אסתלבט ככה בבית מול הטלויזיה ואגדל כרס בירה שלא נראתה כמותה ובעיקר.. לא אעשה כלום." כבר 3 שנים אני מתכנן את כל זה, 3 שנים ארוכות והנה, עוד חודשיים, ממש אוטוטו זה מגיע- החפש"ש המיוחל! עד עכשיו, ממש חיכיתי לו, אפילו די התרגשתי. אבל עכשיו ככל אני חושב על זה יותר ויותר מתחילה ההיסטריה להתדפק על דלתי, פתאום אני תופס, שאחרי 2000 שנות אור בצבא אין לי מושג ירוק מה אמור לעשות אזרח מן השורה. ועכשיו, נראה לי , שאני מתחיל להבין את בני ישראל. פתאום, בבת אחת, מפילים עליך מהשמיים חופש. ואתה בכלל לא מכיר את ההרגשה הזאת של להיות זה המחליט מה לעשות בכל דקה ודקה מחייך. אתה יכול לאכול מתי שאתה רוצה, ללכת לשירותים ולשהות שם זמן מספיק עד כדי קריאת עיתון, והכי חשוב, לישון רק בשכיבה ו... כן, מתי שאתה רוצה! אבל מה? אין לך מושג מה לעשות במצב כזה. זה כמו שאיזה קבצן יזכה ב30 מליון בלוטו, אני יכול להבטיח לכם, שחופש זו ההרגשה האחרונה שעוברת לו בראש באותו רגע. בשבילי, חופש זה לאכול מפרום של אמא או להשאר ער עד מאוחר במוצ"ש כי צריך להיות רק ב11 בשוק הבדווי למחרת. אבל ככה?? חופש לכל החיים?? בלי בושה?? תאמינו לי, בני ישראל אולי אמרו שבמצריים הם אכלו כמה חצילים. אני? בראסמי,אני בצבא כנראה טחנתי סטייק ברוטב שמפיניון..