איש נולד בבית חולים. קראו לו בשם שלא חשוב מה הוא. האור הבוהק של חדר הלידה היה מה שהוא ראה. אחר כך הוא הועבר לחדר נקי בבית נאה, מעל ראשו היה מובייל. הוא גדל וגמל, חי בין בביתו ובין בבית הספר, ובין הקניון ובין המועדון. הוא ראה המון אורות בחייו, רק אפפעם הוא לא ראה כוכבים. תמיד היו זרקורים, אורות מהבהבים או גגות קניונים ושלטי נאון נפלאים. בתום המילניום הוא גם ראה זיקוקים מניו זילנד ועד הצד השני של כדור הארץ!! אבל כוכבים, כוכבים הוא לא ראה. יום אחד, בהיותו בן 35, בנו בן 4, נשואיו לשעבר בני חמש, הוא קם בבוקר, פנה מעלה לכיוון שהוא זכר במעורפל שבו נמצא אלוקים ואמר: "חסר לי משהו, תן לי את הדבר שחסר לי ואשר אינני יודע מה הוא.." באותו ערב, בהיותו במכונית בפקק בנתיבי העיר כבו פתאום כל האורות, באג מחשבים שמופעל רק על ידי תפילה של אדם נואש שחסר לו משהו והוא איננו יודע מה הוא פעל וכיבה את כל האורות. כולם נלכדו במכוניותיהם. שעות נקפו ואז תמו גם סוללות המכוניות ואורות הסנוורים של פנסי המכוניות הלבנים והאדומים כבו. יצא האיש ממכוניתו אל תוך החושך שעטף את העולם והרים את פניו למעלה וצעק: "מה זה?" הביט עוד פעם וצעק: "כמה זה נפלא!!" ואחר כך אמר "זה, זה, זה..." שאלה מילים שאומרים אנשים שהיה חסר להם משהו והם לא ידעו מה הוא ופתאום ראו אותו. "אלה פנינים בשמים!" הוא אמר "ומי הניח שם צחצוחי אור כאלה??" "אלה כוכבים" אמר לו מישהו "רק כוכבים.." "היי!!" אמר האיש, "זה בגללי!!, הקשיבו! הרי אם הכוכבים נדלקים זה בגלל שמישהו רצה בכך! פירוש הדבר שבגללי, רק בגללי, רק בגלל שהתייסרתי ייסורי האין כוכב, רק בשל כך ידלק ערב ערב מעל הגגות לפחות כוכב אחד.." ועל זה נאמר "למעלה, גבוהה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן.."