שוב מגיעים לזה
נפילה עמוקה, יאוש
מלא בדידות וריקנות
ואז גם משלים תצמינו שאין ברירה
ואין מנוס
ואם היה שם מישו, זה לא היה קורה.
מחפשים חום ואהבה, בתוך דברים כלכך בודדדים
וכשזה כמעט מגיע- שוב עוטים עלינו מעטה של הגנה דביקה
סוגרים את הדלת
והדפיקה עוד מהדהדת חזק
וכשמגיע משו, מדמיינם שזה זה
שהנה יש משו אנושי ומציאותי בתוך כל הטירוף הזה
יש בכי יש הקאות יש מישו סוף סוף
שרק שבר יותר דברים שם בפנים
דברים שחשבנו שהם מתוקנים
אבל באמת רק הדחקנו אותם עמוק
ולא נתנו אשפרות להוציא אותם בצורה אחרת
הדמעות פורצות את כל הגדרות
ושוב אומרים לעצמינו-
שזה לא שאנחנו חלשים
אלא שהיינו יותר מידי חזקים עד עכשיו
וצונחים
גם בשביל כולם
עד שמגיעים למטה, הכולם כבר נעלם ונשאר רק כלום.
ורק אז מתחילים להבין, שאני זה בעצם הכל, ובלעדי אין כלום
ושעבדו עלינו צריך "מישו שמבין" מבחוץ
וזה רק אני והוא.. יד ביד.
ומתוך החושך קוראים
ממעמקים קראתי יה
ואולי הוא ישמע בקולי
יטה אוזניו הקשובות
לישועתך קיוויתי ה'.