קור. קור, קור, קור. קשה לי לנשום מרוב הקור. כואב לי לנשום. האוויר הקפוא מכה בגרוני ואני נחנקת. אני רועדת וזה מעורר בי בחילה. אני מכריחה את עצמי להפסיק לרעוד, ורק במאמצים רבים מצליחה. כשהרעד מפסיק קצת פחות קר לי. "איך הגעתי לכאן?" אני שואלת את עצמי. מביטה סביבי, וכל מה שעיניי רואות זה קרח. מדבר קפוא ונוצץ. קרני השמש מכות בזכוכית הכחלחלה, וממשיכות אל תוך עיניי. הן צורבות. אני מבינה פתאום שהשמש, במקום לחמם אותי, רק הופכת את המצב לגרוע יותר.
איך הגעתי לכאן?
הדבר האחרון שאני זוכרת לפני הקור, הוא שישבתי בחדר הביטחון בבית, זה חדר האמנות שלי, הסטודיו. לא יכולתי לצייר, אז החלטתי להישען קצת על הקיר ולקרוא למוזה שלי. נדחסתי לפינה היחידה שאין בה ערימות צבע ומכחולים. אני חושבת שעצמתי את עיניי וניסיתי להוציא את כל המחשבות מהראש כדי לאפשר ליצירתיות להיכנס. זכור לי שדימיינתי ריק לבן, התמקדתי בו כדי שהמחשבות לא יעלו. הריק הזה היווה בשבילי שטח פנוי ליצירתיות. קראתי לה, אך היא לא באה. ועכשיו אני בקור, בריק הקפוא.
אז ככה זה מרגיש כשהמחשבות אובדות לך? לבד.
אני חושבת שאיבדתי את עצמי. הלכו המחשבות, הלכו האנרגיות, הלך החום. הלכתי אני. גופי בודק את תיפקודו. הכל פועל כשורה. נראה שהקור משתקף רק בתחושות, ולא ממש בפועל. אני לא אמות מזה. בעצם, מה כבר המוות יכול להיות פה? מתוך הרגל אני כמעט נוזפת בעצמי "אל תחשבי על זה!", אבל בהתחשב במסקנות האחרונות שלי, אני עושה את ההפך ואוחזת בכל מחשבה שעולה. אני מפתחת אותה ודנה בה עם עצמי. אני תוהה איפה העצמי האמיתי שלי עכשיו.
איפה אני?
גופי מצליח ללכת. זה מוזר, כי בקור הזה לא חשבתי שאוכל לזוז. ההליכה הממושכת לא מחממת אותי אפילו לא בקצת. לפחות היא גם לא מקררת. אני קוראת לעצמי בשמי: "לילה!". השם מעורר בי צמרמורות קור. לילה עולה ברוחי, חשוך וקר. למה נתנו לי דווקא את השם הזה?
המאמצים שלי לחשוב יורדים לטמיון. המוח שלי כבר לא שייך לי, הכל פה אשליה, והאני האמיתי שלי לא פה. המטרה שלי עכשיו היא לא למצוא את עצמי, אלא את המחשבות שאבדו לי. על מה חשבתי לפני שכל זה קרה? אני לא זוכרת. אני חייבת למצוא משהו במקום הזה.
חשבי!
דימיינתי את המסך הלבן כדי לסלק את המחשבות. המסך הלבן הוא הקרח. אני צריכה להעלים את הקרח כדי להחזיר את המחשבות. אני צריכה לחמם פה, אבל איך? אינני מרגישה ולו טיפת חום, אך גופי פועל.
אני מביטה סביב, ועל משטח הקרח הלבן ניצבים מספר קרחונים לא גדולים. אני ניגשת, רועדת, לקרחון שהכי קרוב אלי. אני מעבירה את אצבעותיי עליו. הוא קשה, אך אני לא מרגישה את הקור, נראה כי טמפרטורת האצבעות שלי זהה לזו של הקרחון. רק עכשיו אני רואה את כפות רגליי היחפות. הדבר היחיד שיש לי הוא הכותונת הדקיקה הלבנה. אני מורידה את הכותונת, במילא היא לא מחממת ולו בקצת. אני עוטפת את קצה הקרחון בבד הכותונת ומושכת אותו בכל הכוח.
הישבר, הישבר!
פתאום אני נופלת על הקרח. גופי קפוא, וכל מכה קטנה מעוררת כאבים עזים. הנפילה זיעזעה אותי בעצמה שלא חוויתי כבר זמן רב. זה לא חלום. הצלחתי! חתיכת קרח בגודל האצבע שלי בערך נמצאת בידי. אני יכולה להרגיש אותה, והיא לא נמסה. נדמה כאילו הקרח התייבש. אני מכניסה את חתיכת הקרחון לפי, מחכה שיימס. עובר הרבה זמן עד שכולו הופך לנוזל. אני שומרת את המים עוד קצת בפי, מחממת אותם כמה שרק אפשר. אני רוכנת למטה, מקרבת את שפתיי לקרקע ויורקת את המים שאגרתי בתוך פי. נוצרת שלולית קטנה של מים ורוק. לרגע נדמה לי כאילו ראיתי משהו ירוק שעמד לצאת ממנה, איזה גבעול צומח. אבל עוד לפני שהוא מספיק להראות את עצמו הקרח קופא ומונע ממנו את הכניסה לישימון. מהר אני נאחזת בכותונת הלבנה, שוב ניגשת לקרחון, עוטפת את קצו ומושכת בכל הכוח. הפעם נשברה חתיכה קטנה יותר. אני מכניסה אותה לפי ומחממת את הגוש. הוא נמס ואני שוב רוכנת לאותו המקום ושופכת את המים מפי. הנקודה הירוקה חזרה לשלולית. בקוצר רוח הבטתי במתרחש, וכן! לבסוף הופיע חצי עלה ירוק קטן מתוך המים. התחלתי לנשוף נשיפות חמות על העלה, מחממת את המים הקופאים סביב לו. הוא ממשיך לצמוח, אני כבר יכולה לראות את כל העלה, וברגע שכל כולו בחוץ, הוא צומח במהירות למעלה, יוצר מתוכו פרח אדום.
אדום!
איזה צבע נעים וחם. אני מעבירה את ידיי סביב לפרח מבלי לגעת בו. אני ממש יכולה להרגיש את החום של הצבע העז. אני שומעת קול נפץ, הקרח שליד הפרח התנפץ, הוא נסדק ומתחיל להשבר, להתפורר. כשהקרח הופך לחתיכות קטנות יותר הוא נמס. לאט-לאט, אבל זה קורה! עוד גבעולים ועלים מבצבצים מבעד לקרח הכחול. אני מסוגלת להרגיש את חום השמש עכשיו.
מצאתי את המחשבות!
בסיפוק רב אני נשכבת על הקרח ומרגישה אותו נמס תחתיי. אני עוצמת את עיניי. אני יודעת מה אני צריכה לצייר.
