אני מתהלך בפארק אנה ואנה. השיגעון רודף אותי. אני נלחם בכל כוחי. נשימתי לא קצובה בשל המאבק שאני מנהל. "לאט, רגוע!" אני אומר, "מהר!" הוא עונה. ככה זה נמשך בתוכי עוד ועוד. אני חושב הרבה, ולא מצליח לחשוב.

 אני נזכר בשיר. כמו מכה. אני מרגיש שמשהו הולם בתוך הראש ואיזה גוש בחזה מקשה על הנשימה ולוחץ על הלב. למה זה חייב להיות ככה?

 אני מגייס את כל המאמצים כדי לסלק את תמונותיה מראשי. ובכל זאת, אני הרי יודע שהן שם. אין צורך לחשוב את המחשבה כדי לדעת אותה. זה כמו לחשוב על משהו ולא להגיד אותו. השיר.

 "למענך אני מתפלל, ואותך מקלל. רוצה לראותך, אך מתחמק מפגישתך..." אני נקרע. הוא גובר עליי, הנשימות מאיצות והגוש ממאיר. "את כל כך קרובה, וכל כך רחוקה..." אני חייב לשבת. לא יכול. אני רוצה אותה, אני רוצה אותך! אבל המחשבה על ידך נוגעת בי גורמת לי לצמרמורות מחשמלות, צמרמורות חלחלה.

 "את דבש מר, את רעל מתוק". חייב. אסור.

 בקצה הפארק יש אגם גדול, סביבו גדר. אני הולך לעברו ונשען על הגדר בידיי, מסתכל על השמים. אני מצמיד את בטני לגדר ורוכן מעל המים הצלולים. עכשיו חורף, אבל השמש בשמים. אני רואה את בבואתי במים השקטים. שונא. אני נגעל מלדמיין אותה אתי. יופיה הוא אלוהות, או שמא זו מסכה שטנית? כך או כך, אישה כמוה – לא טוב שתתקרב כך לפני צלקת הזה, שמשתקף במים הצלולים. הרוח מניעה מעט את מי האגם, אבל אני לא מרגיש אותה. או שאולי אלו רק המים, שאף הם נגעלים מההשתקפות הנחה עליהם, ומנסים לסלק אותה. "סליחה", אני מסב את ראשי לשמאלי. אישה נשענת בגבה על הגדר. לרגע חשבתי שראיתי אותך, אבל זו לא את, כי כשאני מביט בה, אינני מרגיש מאום. אני ממשיך להביט. היא מסירה כפפה אחת ומסדרת את הפוני שנופל לה על הגבות. אחר כך היא מביטה זמן-מה בכף ידה ומחזירה את הכפפה.

 "הרצון להכירך, ולא להכירך כלל..." כן. איפה את? למה אינך אתי? את חושבת עליי? ומה לבך מרגיש? לא, אל תעני, אינני רוצה עוד אכזבות, לא ממך.

 "מחפש אותך וממך בורח. אני לא אוהב אותך ואוהב."

 אני מסתובב עם הגב לגדר, מוציא את כל האוויר מראותיי, מחכה ככה כמה שניות וחוזר לנשום. הוא הלך, נעלם לזמן-מה. הדפיקות והנשימות שוב בסדר. אני הולך לעבר הספסל בצעדים איטיים ושלווים. אני מתיישב עליו ומרפה את ידיי על המשענת. לפתע אני מרגיש חמימות רכה נחה על ערפי. לחישה, "היי", בתגובה אני מעלה חיוך על פניי וממתין עד שתופיע לפני.

 עכשיו טוב, ואף על פי כן, זו לא את.