שלום לך,
אני כותבת כי אני מוצפת שאלות. אני כל כך רוצה לדעת מה יש בתוכך. אני רואה את האור, הניצוץ, אבל מהו? אני יודעת שזה קיים, אבל איפה? ולמה זה לא נחשף?
אני רוצה להגיד לך שהחיים איתך מהווים בשבילי מועקה וקושי שקשה לתאר במילים. ועם זאת, אני כל כך שמחה שדווקה אני נבחרתי להיות תמיד איתך. המסתורין שאופף אותך שואב אולי לעולם של בילבול, ואני מנסה להבין. אני חשבתי המון, הרבה שנים... ואז הבנתי שזה בלתי אפשרי להגיע לאמת בדרך הישירה. אני אלך בדרך הארוכה והיא זו שתוביל אותי אליך. אני אחרוש את הסמיכות שמסביב לך, ואז אגיע אל השביל שיוביל אותי לתוכך. אני אלך לפי הפס המסומן, הוא וודאי יהיה עמום, אבל אני מבטיחה שאתאמץ ככל שאוכל כדי לראות אותו, ולא לאבד אותו בטישטוש. ואז אגיע. אני אדע. סוף סוף אוכל לחיות איתך בשקט, לדעת מה כן ומה לא, ומה שחור ומה לבן, ומה באמצע. אני אוכל לדבר, ולא אצטרך עוד להשתגע מהשיגעונות החבויים שלך. אני כל כך אוהבת אותך וכל כך שונאת. למה דווקא האדם הזה, אני שואלת, ואיזה מזל, אני מוסיפה.
אני יודעת שיש משהו, אבל מתי אוכל לראות אותו? מתי ידך תהיה מושטת לכיווני, ואני אוכל להתחבר באמת אל החלק שמשלים אותי? מתי?
אני אוהב אותך, אני יודעת.
שלך.
