את תהילה הכרתי במסגרת עבודתי כיועצת בית הספר. כבר ביום הראשון, עת הגעתי לבית הספר התיכון ע"ש בגין עמוסת ארגזים, היא שבתה את לבי כשהציעה בחביבות את עזרתה באירגון המשרד הקטן שלי. למרות שבית הספר מונה מעל לאלפיים תלמידים, לא לקח לי הרבה זמן לזהות אותה כמי שרובנו קנאנו בה בנערותנו... ההיא, "מיס פרפקט": נאה, חביבה, מצטיינת בלימודיה ופופלארית מאוד. אם היינו בית ספר אמריקאי טיפוסי היא בטח הייתה ראש קבוצת המעודדות שזוכה כמובן להיות חברתו של קפטן נבחרת בית הספר או משהו. לפעמים, בצחוק, כיניתי אותה "מלכת הנשף", כשהכוונה , כמובן, לנשף הבוגרים שקיים באותם תיכונים אמריקאים טיפוסיים. אך מעל הכל, לתהילה היה חוש התנדבות מפותח מאוד. לכל יוזמה או רעיון שדרש ישום וכח אדם- היא נרתמה ברצון רב. כך שכשקיבלתי את ברכת המנהלת להפעיל בבית הספר בשעות אחה"צ והלילה משמרות של מה שכיניתי "מענות" - מענה נוער לנוער, לא התפלאתי להיווכח שהיא הייתה בין הראשונות להתנדב. בכיתת האומנות של בית הספר הוקצתה לנו פינה שבה היו חמישה טלפונים כשהמטרה היא, כפי שפירסמנו ברחבי בתי הספר בעיר, לתת מענה לתהיות, בקשות, שאלות ומצוקות של תלמידים מבית הספר לחבריהם בני הנוער. נכון שיש מספיק מוקדים ארציים בעלי עיקרון דומה של מתן מענה לאנשים במצוקה, אבל מתוך הכרות עם המערכת, הטון של ה"דודות" שנמצאות בצד השני של הקו זה הדבר הכי פחות אמפתי לשמוע כשאתה במצוקה. הן תמיד נשמעות מוכיחות מידי או מתוקות בצורה כזאת מלאכותית, שזה מחזק את משאלת ההתאבדות של המטלפן... הרציונאל מאחורי היוזמה שלי היה לאפשר לבני נוער הנתונים במצוקה, למצוא אוזן קשבת בקרב בני נוער אחרים שיתכן ועברו משברים דומים. חשתי שכאשר מתבגר שומע מהעבר השני של הקו מישהו עם טון נערי, שמדבר בשפה שלו ומבין, מקרוב, את קשייו- הכאב שלו יכול להתקהות בצורה משמעותית. וזה אכן הוכיח את עצמו. לאחר חבלי לידה שקשורים בעיקר בקשיים טכניים- הפרוייקט יצא לדרך. בתחילה ליוויתי את משמרות הטלפנים שלי ברב המוחלט של שעות הפעילות אך בהמשך, כשהעסק קרם עור וגידים ונראה כי החבר'ה מסתדרים היטב ובמקביל המטלות האחרות שלי כיועצת שכבה י' בבית הספר נעשו כבדות ורבות מידי- החלטתי להגיע רק בחלק מהזמן כשבשאר הפעמים הצבתי אחראי משמרת שאמור לבדוק שהכל פועל למישרין. מאחר שאני, עם כל הכבוד לרוח הנעורים שבי, בכל זאת יועצת מן המניין, חשוב לי להיות ערה וזמינה למקרים שהם יותר מן הצורך לשוחח ולפרוק מטענים רגשיים. נתתי הנחיה ברורה לכל המתנדבים: כאשר מדובר במקרים חמורים, המחייבים טיפול מקצועי- עליהם לדווח לי ע"י כך שימלאו טופס דיווח מיוחד ואם יש התנגדות מצד המטלפן להזדהות, עליהם לעשות ככל שביכולתם ליצור מצדו אמון בם, על מנת שזה יקל עלינו, הצוות המקצועי, להגיע אליו. "רון" טילפנה תמיד במשמרות של ימי שלישי וחמישי בלילה. אחראית המשמרות הללו הייתה תהילה וכאופייני לה, היא נותרה לא אחת לבד במשמרת עד שעות הבוקר כמעט, כששאר המתנדבים כבר הלכו לנוח בביתם. באחד מבקרי רביעי הסגריריים במיוחד, פנתה אלי תהילה במטרה לשוחח איתי בעניין "מענות". כשישבנו במשרדי היא פתחה את תיקה והוציאה משם טופס דיווח של המוקד ובפנים חתומות אמרה: "את צריכה לקרוא את זה". נטלתי מידה את הטופס. לא היה צריך עיון מעמיק בשביל לזהות את משאלת הנערה שתיאור מצוקותיה נכתב בכתב העגול והיפה של תהילה. השורה "אני רוצה למות" חזרה , באותיות בולטות, בתדירות גבוהה להדאיג. הבטחתי לתהילה שאקרא את הטופס בעיון וקבעתי להפגש איתה בהפסקת הצהרים. "רק שתדעי" הוסיפה תהילה "היא לא מעוניינת להזדהות בשום פנים ואופן ולא מוכנה לשמוע על עזרה מקצועית" "או קיי" עניתי " זה אופייני. תני לי לעיין בדו"ח ונחליט יחד כיצד לפעול. בסדר?" בשעה שלאחר מכן מצאתי עצמי קוראת שוב ושוב את קורות חייה של רון שנפרשו לעיני בכתב קריא וברור. הדפוס הקבוע של נערה מתבגרת שחשה דיכאון ועייפות אינסופיים- חזר על עצמו אף כאן. היא תיארה מציאות של בית קשה ודורש שמוציא ממנה את מיטב כוחותיה ובחיי היומיום, כשהכל מוטל על כתפיה, אין לה ולו רגע אחד של שלווה. "חדוות הנעורים" נכתב שם "חדוות הנעורים שמאפיינת כל כך את הגיל הזה- נגזלה ממני ע"י הורים קשים שדורשים ממני להשקיע בלימודי, באחי, בבית כך שחוץ ממסגרת בית הספר חיי משולים לעבדות... א נ י ר ו צ ה ל מ ו ת"... שלחתי לקרוא לתהילה כבר בשיעור החמישי, לפני ההפסקה. "איך היא נשמעת?" שאלתי. "רון?- נשמעת מאוד בוגרת והחלטית. מאוד חכמה. אבל סובלת ממש... אני אומרת לך, ציפי, ניסיתי לשכנע אותה- אבל היא לא מוכנה בשום אופן להזדהות..." "טוב... זה מאוד הגיוני. ביחוד כשמדובר בבחורה עם מודעות עצמית גבוהה כל כך , כפי שתיארת. אני מציעה שתמשיכי לשוחח איתה. נסי לרכוש את אמונה. בסופו של דבר, בגבור עליה הכאב- היא תסכים." "אבל ציפי... היא רוצה להתאבד! מה אני יכולה לעשות?" "היא לא תתאבד. קשה לה מאוד, זה נכון, אבל היא לא יכולה לוותר על חיים מלאים כשלה. היא עושה הרבה- אין לי ספק. חסרה לה השמחה שבגיל הנעורים ועל האפשרות לגלות אותה - היא לא תוותר..." "איך את יודעת?" השתוממה תהילה. "עני לי את, מלכת הנשף" חייכתי "איך אני יודעת?- את מרגישה באמת רצון לחדול מצד הנערה?" "אני... אני מניחה שאת צודקת" ענתה. "אז... את רוצה שאני אמשיך לדבר איתה ולמשוך אותה להסכין להפגש עם אנשי מקצוע?" "כן. ואני מניחה שהיא תטלפן מחר. היא הלא יודעת מהן זמני המשמרת שלך, לא?" "כן" חייכה תהילה " היא מבקשת רק אותי. האמת היא שאין כמעט טלפונים לאחרונה. אני נשארת שם רק בשבילה" "אני מניחה שבתקופת בחינות לחבר'ה אין זמן להיות בדיכאון" צחקתי... ביום שיש בבוקר נגשה אלי תהילה ואמרה שאין כל התקדמות. היא הגישה לי את טופס הדיווח שחזר על תיאורי התחושות שקראתי בקודמו. הנערה מסרבת בכל תוקף לשוחח עם מישהו מלבד תהילה. "אני צריכה שתתני לי הנחיות מה לומר לה" "בינתיים- רק תקשיבי לה ונסי לעודד עד כמה שניתן. אין לך רשות או סמכות לייעץ ברובד המקצועי" "אבל... אבל כמה אני יכולה להקשיב?" "את עושה את זה טוב וזה מה שהיא צריכה כעת. עובדה שהיא מבקשת אותך" "רק אני נמצאת במוקד כשהיא מטלפנת... אין לה הרבה ברירות" "יש לה. היא יכולה לטלפן בזמן אחר" "אבל ציפי... אם היא תתאבד לי פתאום?" "היא לא. תסמכי עלי ותמשיכי להיות מה שהיא צריכה. מישהו לבכות לו" העניין המשיך מספר שבועות. פעמיים בשבוע קיבלתי דיווח כאשר אין שינוי משמעותי ברצונה של רון להשאר אלמונית. גם רצונה למות בעינו עמד. אז החלטתי לעשות מעשה. תצחקו, אבל כבר בכיתה ג' כשקראתי את "החמישיה המפורסמת" של אניד בלייטון, התפתחו בי נטיות בילוש. אני חושבת שכל יועצת חייבת לסגל לעצמה תכונות שרלוק הולמסיות. יש דברים שצריך לקרוא מתחת לפני השטח, והיו כאן יותר מדי דברים מתחת לפני השטח. לפני תחילת משמרת הלילה של יום שלישי בשבוע, הגעתי והסתתרתי בנישת הציוד של חדר אומנות. במשמרת היו ראובן מי"ב3, צילה ורונית מט' שניה ותהילה- תלמידת י"א. היו מעט טלפונים ובחצות לערך ראובן ושתי בנות ט' נסעו יחד לביתם כשתהילה חוזרת ומבטיחה להם שיש מי שיאסוף אותה ושחשוב לה להשאר. כחמש דקות לאחר שהם יצאו, היא שלפה טופס מערימת טפסי הדיווח והחלה לכתוב, נמרצות, מילים. מילים של כאב ועצבות. מילים של מחנק. המילים של רון שהן בעצם המילים של תהילה... "אלמנטרי מיי דיר ווטסון" לחשתי לעצמי והתחלתי לגלגל במחי הקודח תיאוריות פסיכולוגיות שלמות שאמורות לסייע לי לטפל במצב. למחרת בבוקר, כשפנתה אלי להגיש לי את טופס הדיווח. הושטתי את ידי אגב התעניינות בנעשה אמש. "שום התקדמות, ציפי. אבל היא באמת נשמעת על הפנים... אני כבר... אני כבר לא יודעת מה יש לעשות" אמרה ביאוש ופנתה לצאת את המשרד. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי: "באמת שאין מה לעשות, רון?" היא הסתובבה אלי ולשניה נראה היה שאינה מבינה כיצד...? כשקמתי אליה השפילה מבטה והחלה לבכות. "א... אני חושב...ת שאני צריכה עז-רה" התייפחה. "שששש... יקרה" חיבקתי אותה "את מלכת הנשף, זוכרת? יהיה בסדר... אני מבטיחה. יהיה בסדר..."