צל בלתי נראה

אחרי יום ארוך גררתי את עצמי איכשהו, כל צעד נדמה כבד יותר ועלי מכנסיים, חולצה, ג'קט, מגפיים, חגורה ששוקלת חצי ממני ושרשראות בנוסף. כ"כ הרבה דברים מוזרים יש בעולם. רגע אחד אתה בהופעה, ואחרי שאתה הולך ברחוב תמים לגמרי, כל אדם נראה זר, כאילו שהשפה שלו היא לא שפת הארץ. פתאום הכל נהפך. כ"כ מוזר. הדיבורים האלה, השפה האחרת הזאת, שפה שאתה מבין פשוט מצויין כי הרי גדלת עליה- פתאום היא לא אותה אחת. כנראה שהראש פונה בזווית שונה, משהו חושב אחרת. ואני מרגיש, הו אני מרגיש איך שהמחוגים הקטנים האלה מתחילים לזוז יותר לאט ונמסים....נמסים....נמסים עם הזמן ומשנים את מצב הצבירה והחומר, והנה אני כבר לא מה שהייתי לפני שלוש שנים. אני כל הזמן אחר, אני כל הזמן הולך.
פעם בחורה אחת שלומדת פיתוח קול אמרה לי שהבעיה במורות לפיתוח קול היא שכל אחת מלמדת בדרך שונה, ואם את עוברת למורה אחרת, היא אומרת לך שכל מה שהמורה הקודמת לימדה אותך זה לא נכון ושצריך להתחיל מהתחלה בדרך שונה. בגלל זה אותה בחורה אמרה שהיא כבר לא זוכרת מה היה הקול שלה בהתחלה-התחלה. כנראה ששינו אותו הרבה מאוד כדי שהוא יהיה כ"כ מדהים כמו שהוא היה אז. אין לי מושג איך הוא היום ובכלל קריירה של ציפור היא לא ארוכה במיוחד, לפחות ככה אמרו לי.
יש לי תחביב, ציור. תמיד תהיתי מה היה קורה אם מישהו עמד לידי, אולי צל או קול והיה אומר לי עד כמה הציורים שלי שונים ממה שהם היו בהתחלה. ז"א, כמובן שאני יודע את השוני אבל הפנים עצמו מעניין אותי. לפעמים יש משהו פסיכוטי בציורים שלי, משהו מאוד מדאיג. קרוב משפחה אמר לי פעם שהציורים שלי מדאיגים, אבל זו הייתה התקופה הזאת של לפני שלוש שנים, ואז הייתי במצבים הפכפכים בגלל כל מניי אנשים מוזרים, ובמיוחד- מעצמי. בזמן שהלכתי באותה הדרך הביתה, בקור ובאפלה איי שם בלילה, הלכתי בדרך אחרת, או באותה הדרך אבל בצורה אחרת, אם תרצו.
הבנתי שיש דברים מאוד לא הגיוניים, אבל הגיוני שהם יהיו.
אף אחד לא יודע על זה, אבל עם כל מה שיש לי, ועד כמה שאני שמח שיש לי את כל מה שיש לי עד כה, אני מרגיש בודד. מעולם לא חשבתי שזה טבעי להיות בודד. הרי, אם לאדם יש את כל מה שהוא רוצה, איזו סיבה יש לו להיות בודד? מילא אם החיים שלו היו לא משהו, כמו מלאים בסבל ודיכוי, אז באמת הייתה לו סיבה טובה. אבל עם הזמן נוכחתי לדעת שהסיבה הטובה יכולה להיות מאוד נסתרת, כמעט כמו צל. ומה זה צל? דבר שבוהה מהצד, ומראה עד כמה נפשו של האדם הולכת עקום לפעמים, או רועדת בגלל צלליות אחרות, או דוהה לאט לאט כשהשמש מסתתרת מאחוריי ענן. לקחתי את המחשבה המעניינת הזאת על הצל. היא מצאה חן בעיניי. אז אכלתי אותה. אך באותו הרגע הצל לא היה איתי, מפני שהיה לילה והוא נעלם. אך לעומת זאת, הרגשתי אותו בפנים. הכרתי את ההרגשה הזו טוב-טוב, את החמימות הזאת שכל פעם קיבלתי כשהבטתי על הצל שלי, גם כשהייתי קטן וגם עכשיו. בכל רגע. כשהייתי קטן היה לי חבר מאוד טוב, ופעם אמרנו שצל זה כמו מראה אלטרנטיבית ושנשים צריכות להשתמש בו כשאין להן מראה בהישג יד. החבר ההוא עזב אז את גבולות הארץ ולא ראיתי אותו שוב לעולם....

 זה היה ערב קריר, למעשה כמעט ערב מושלם עבורי. חזרתי מהופעה של איזה טיפוס מוזר שהתגורר באנגליה פרק זמן מסויים, ועכשיו חזר לארץ והביא איתו חבר. חשבתי שאשמע מוזיקה קלאסית, כיוון שאותו טיפוס התמחה בכך אבל להפתעתי- הם לקחו אותי לעולם של שיריי גיטרה קלאסית ובאס, אל תוך משהו עממי ומוזר שנשמע כמו ג'נסיס וג'טרו טאל. כ"כ שמחתי שהגעתי להופעת רוק. הם בהחלט היו מדהימים, הוא והסיימון הזה שלו. סיימון מאנגליה, כנראה שיודע קצת אירית... נהנתי לדבר איתו אחרי המופע, הוא נשמע כמו בחור נהדר. איזה כיף להיתקל באנשים שמחייכים אליך בלי סיבה, סתם כי הם נהנים לראות אותך.
אני הייתי לבד. ירדתי מהאוטובוס והלכתי בשבילים הקרירים והרטובים מהגשם, בהליכה מהירה כפי שהייתי רגיל אליה. כשהגעתי הביתה נפלה עלי ההרגשה האפורה שעדיף יהיה לישון בחוץ הפעם. אמא ואבא ישבו ושיחקו קלפים ביחד עם אחי הקטן, מה שהיה מאוד מפתיע כי לראות את המשפחה כה מגובשת ונהנת זה משהו נדיר למדיי. ז"א, הם לא אוייבים אחד כלפי השני, אבל באותו הערב הם נראו מאוד שמחים. אבא צרח וצעק כשהפסיד במשחק אחרי משחק, מאשים כדרך בדיחה את אמא שלי שהיא גורמת לו להפסיד בכוונה. "איזה חמודים," חשבתי לעצמי, "לפחות הם לא רבים כמו תמיד..."
זרקתי להם "היי" חביב ופרשתי לעיסוקיי. מחדרי הסגור היה אפשר לשמוע יותר מדיי טוב את ההתלהבות, השמחה והמרץ של כולם ביחד. ישבתי כפוף בכיסא בחדר, מעומעם ונכנס למחשבות של עצמי.
יותר מאוחר באותו הלילה, כשכולם התכוננו לישון, או משהו כזה, כל האורות נכבו כמו החיים של עוד יום מגוון, ואני שכבתי במיטה התחתונה והרקובה, ומעלי שכב אח שלי בקומה העליונה של חתיכת ההרס המסריחה הזאת. הצטופפנו בחדר כמו שני גושי נקניק. היה מעט אוויר, ופתחתי חלון אבל האח אמר שקר בחוץ וצריך לסגור הכל. לא הקשבתי לו ורק ביימתי את הסגירה, בעוד שחריץ קטן עדיין נשאר לקצת אוויר. לא אהבתי אטימות, במיוחד כשזה הגיע לסגירת חלונות. אמא ואבא עוד התהלכו להם בתוך הבית. בהגיעם למסקנה ששני הילדים כבר ישנים, אחרי ה"קליק" של המפסק האחרון, הם סגרו את הדלת ונשמעו רעשי תזוזה מחדר השינה שלהם. וזה היה הסימן, חברים שלי, זה היה הסימן שבישר את העתיד שידעתי כ"כ טוב. רעשי התזוזה בחדר השינה נפסקו וכעת עמד מן מתח, מן ציפייה מפגרת למשהו גרוטסקי. לפחות ככה אני חשבתי, אבל נהיה די שקט סה"כ, רק האח הקטן שילל לעצמו ורצה שאמא תבוא ותשיר לו שיר ותגיד לו לילה טוב.
- אבל היא כבר הלכה לישון. – הוא אמר.
- אז למה שלא תבקש ממנה, אף אחד לא נרדם כ"כ מהר. – עם הרגשה מרה ומגרדת אמרתי מילים אלו, יודע בדיוק למה אני מתכוון. האח לקח יוזמה וירד מהקומה השנייה והרעועה של המיטה, ניגש לדלת חדר השינה של ההורים וניסה לפתוח אותה, אך משהו תקע את הדלת מלהיפתח והוא חזר בריצה, קפץ למיטתו והשתתק. חייכתי לעצמי.
- מה קרה?
- הדלת לא יכלה להיפתח...
ידעתי שהם חסמו את הדלת עם הכיסא, ובינתיים מחדר השני החלו לאט לאט לעלות היללות שאני כ"כ לא סבלתי. אני לא בטוח מי עוד שמע אותם חוץ ממני אבל בי הם העלו בחילה, הרתיחו את הדם שלי עד שהעיניים שלי רעדו והרגשתי את העור שלי נהיה אדום יותר ויותר לרקע החושך.
- אז מה, אתה רוצה שאמא תרדים אותך? רוצה שיר?
- כן. – הוא אמר והוריד מהמיטה את ידו, כך שהיא הייתה כמעט מעל לראש שלי. זה היה מן מנהג טיפשי שהאח הקטן התעקש עליו ואמא תמיד הייתה מבצעת אותו בחיבה- ללטף את היד למפונק הקטן בן ה-9 ולשיר שיריי ערש. הפעם, הקטן בתקווה חשב שאני אעשה את זה, מה שכמובן עשיתי, כיוון שהיללות בחדר השינה נעשו קצת יותר חזקות, ואני ידעתי שעלי להציל את האח מהדבר הנורא ההוא שאני סבלתי כל ימיי ילדותי בלילות. התחלתי לזמזם קצת מה"מדרגות לגן עדן" ולאחר מכן פצחתי בשירה מלנכולית של "לא ניפרד שוב" של הזמר האוסטרלי ההוא. כ"כ נהנתי לשיר וללטף לילדון הקטן את היד, מכסה את יללות הזוועה בקול העייף שלי. כשסיימתי האח ביקש עוד, אז המשכתי לשיר. הכי אהבתי לכסות את הזוועה עם מוזיקה. זו הייתה הבריחה הכי טובה.
כשהם גמרו, כבד"כ הזיזו את הכיסא מהדלת ויצאו בקלילות לעבר המקלחת, שניהם ביחד. אני עוד המשכתי לשיר כשהאור נדלק במסדרון והראש המופתע של אבא שלי הציץ לחדרינו ואמר "אתם עוד לא ישנים?" ואני עניתי "בטח, מי ישן עכשיו?" בקוליות כזאת קרירה....הרגשתי איך הצבע האדום והאבעבועות הכחולות שעל האור שלי נרגעים, וכעת הצבע נעשה יותר ויותר קר והשתלבתי עם צלליות האפלה טוב מאוד, מוכן להירדם אחרי שהמקהלה גמרה לשיר את Cantus Spermus.

כל אותם הימים, וכל אותו הזמן שאיני יודע למה הוא היה נחוץ, ישבתי על עצמי. עבדתי עם עצמי וניסיתי משהו. אולי למצוא עולם חדש, אולי לחלום או השד יודע מה- רק אכלתי את הדברים שהכי אהבתי. אהבתי להדליק נרות בערבים בהם החדר שלי ושל אחי היה ריק, וישבתי שם, מצלם את החושך במצלמה המשפחתית. קישטתי עם הנרות את כל החדר העייף והאבסורדי שכ"כ לא אהבתי, והייתי יושב כמעט בחושך, מסתכל על הפניקסים המרקדים של האורות הכתומים הקטנטנים הללו, על הבדידות הקטנה שלהם, ועל עצמי.
- מי עוד מרגיש בודד חוץ ממני? בואו תצטרפו אלי. יש רק אור אחד, רק אחד שנוצץ כל הזמן והוא נמצא לידי תמיד, יושב על הכתף השמאלית כמו המוות שמחכה לי מכל פינה. בגלל זה שניהם אף פעם לא יעזבו אותי. הם נצחיים עבורי. הם הכל והם כלום.
דיברתי אל האור הקטן הזה, אל הנרות הקטנים האלה, ואיך שנהנתי לאכול את כולם, הו חברים שלי. כתבתי וציירתי כמו האדם האחרון בעולם, מקשיב לכמה צלילים של הצלליות ההם, מהמאה ה-20. באוהאוס. ניסיתי לכתוב מכתבים לדמות, לנרות אבל לא הצלחתי. ישבתי בשקט, מצלם פה ושם ואח"כ מתפלל שלא אתעורר יותר לעולם והרגע הזה, העולם הקטן הזה עם הנרות העלובים יישאר לנצח; שהשנייה הזאת לא תיגמר, שהשלווה שלי לא תלך. אך משהו היה חייב להפריע לי. לפתע הדלת נפתחה בפתאומיות ואבא נכנס לחדר עם פנים מעוצבנות בגללל כלום.
- תדליק את האור כאן, סשה!
מלך וולקנו הפריע לו עם השירה שלו, והגיטרה הקטנה והמתכתית הזאת המשיכה לנגן סקוונצות. הבטתי בו, יושב על הריצפה.
- אבל אתה לא נמצא פה בחדר, אבא.
- אז תעשה את המוזיקה הזאת בשקט!
- בסדר...
הוא יצא זועף סתם ככה, השפם שלו הדגיש את זה. נאנחתי. רציתי לצעוק אחריו "מה איכפת לך!?!" אבל נשארתי במקומי. המקהלה שרה מילים ממש מוזרות על אופל, והם תרמו לאווירת הנרות כי הן התחילו לרקוד סביבי, לשיר בקול גברי ולצהול. חייכתי. לאט לאט נהיה יותר שקט כשהשיר נגמר. שמתי אותו שוב. מחוץ לחדר שמעתי את האח חוזר הביתה, אומר משהו בקול הגבוה והבלונדיני שלו, והולך במסדרון לעבר חדר האמבטיה. שותף ידיים, מנגב, ונכנס לחדר שלי, מרעיד את השיר הפגאני של מלך וולקנו.
- הי סשה!
- הי....
הבטתי בו בפרעות כשהוא הדליק את האור במרץ, לקח את שלט הטלוויזיה וקפץ על המיטה העליונה.
- לא! – אמרתי בחדות.
- כן! אני הולך להסתכל פה טלוויזיה!
- לך תסתכל בסלון! – כמעט שאגתי.
- אבא בסלון!
כיביתי את הנרות, כל אחד בניפרד, והרחתי את הריח השרוף שאותו כ"כ אהבתי. כיביתי את מלך וולקנו ויצאתי בגרירת רגליים, מזיל שעווה חמה מהפה. נכנסתי לחדר האמבטיה בטריקה והבטתי על עצמי במראה, מוחץ באצבעות ידיי את השיש. סובבתי את הראש לפה ולשם, התבוננתי בעצמי, בשיער הארוך שלי, בעיניים המוזרות האלה. לפתע התחשק לי לשחק עם המראות כמו שתמיד אהבתי. המראה התחלקה לשלושה חלקים, שהיו דלתות של ארונית מעל לכיור. שתי הדלתות החיצוניות נפתחו לבפנים, והאמצעית נשארה סגורה. הכנסתי את הראש בחלל שנוצר בין הדלתות החיצוניות והבטתי לצדדים. הנה אני מצד אחד, ומאחוריי עוד אלפים אלפים, עוד עולמות ושעריי מימדים. התחלתי לסובב את הראש לכוונים שונים, עושים פרצופים ומביט על פניי מזוויות שונות. ראיתי איך אני נכנס למקום אחד ויוצא מהשני, איך שכולם צפים הכינשהו ואני מסתובב במערבולת של מראות, מבוך של מראות ועולמות אחרים. איזה כיף, איזה כיף, חברים שלי!

בערב למחרת הלכתי לטייל. שמיים קודרים הלכו ונעצבו בשקיעה, בזמן שאני הלכתי במהירות אופיינית עם המכנסיים, החולצה, הג'קט, המגפיים, החגורה ששוקלת חצי ממני והשרשראות שבנוסף. אני לא זוכר מקום מיוחד בשכונה שלי שאפשר היה לטייל בה בשלווה, כיוון שהייתה רק טיילת אחת, וללכת לים היה לוקח יותר מדיי זמן. לכן לקחתי אוטובוס למרכז העיר, מקום צוהל ושמח אך עם מקומות יפים בהם אפשר לשקוע. כך התהלכתי לתחנה ועליתי על האוטובוס במהירות. הדלקתי את נגן המוזיקה שלי, שמח למדי מהציפייה לעוד נסיעה נגררת, אך מלאה בצלילים מהלהקה שנורא רציתי לשמוע באותו הרגע, "רדיוראש". התיישבתי איי שם מאחור והאוטובוס נסע מספר תחנות, מעלה גבר, ושתי בנות ואח"כ גברת זקנה שנראתה כמו פרי סחוט. כשהאוטובוס שוב נעצר כדי לאסוף את עבדיו הנאמנים, הלב שלי נפל לגרביים ברגע שראיתי בחורה נכנסת, רזה כמו מקל, מכניסה את המטבעות הקטנות לתוך ארנק אופנתי ולא נוח. אם הייתי סתם בחור אקראי הלב שלי היה נופל מסיבה אחרת, אך ידעתי בדיוק מי האישה. זו הייתה אחת מהכיתה, שחשבה שאני נהנה לדבר איתה על מוזיקה. היא הייתה משמיעה לי דברים שהיא אהבה בנגן שלה, ואלה היו להקות רוק שיער משנות ה-80, דבר שאני כמעט לא יכלתי לסבול, אך כיוון שהייתי מנומס, במיוחד עם גברת, הייתי מקשיב ב"להט" לניגונים ולכל הקשקושים של הילדה, כיוון שהאמת הייתה שהיא לא יכלה לדבר על זה עם אף אחד אחר. ורק מפני שהכרתי את התקופה של אותה המוזיקה והתמצאתי קצת בלהקות, היא התנפלה עלי ולא עזבה אותי כמעט שנתיים.
זה היה מאוד מרתיע לעזוב את ה"ראש" שלי מה"רדיו" ולדעת שברגע שהיא תרים את פניה מהארנק היא תתפוס אותי במבטה ותגיד לי שלום, תשב לידי כל הנסיעה ותדבר, ואם היא נוסעת לאותו מקום- אני מת.
- סאש'קה! – הרגע הגיע. חייכתי קצת והחזרתי לה חיבוק פלוס נשיקה, נאנח לי בשקט ומפנה לה מקום לידי, מתכונן....
- מה אתה שומע? שוב פעם "רדיוראש"? ואו, אתה חייב לשמוע את השיר ההוא של "אשת-ריב" שסיפרתי לך עליו, שבקליפ שלו הן לבושות בבגדים צמודים כאלה והמתופפת נראית כ"כ טוב!
הנהנתי, אך אמרתי שכבר שמעתי את השיר הזה בעבר, מה שהיה נכון.
- טוב חבל, הוא ממש יפה. אולי משהו אחר? אתה ממש חייב לשמוע את זה, זה כ"כ שמח ומגניב, כ"כ עליז, עושה הרגשה מה-זה טובה לכל היום! אתה נראה מה-זה מדוכא, אולי תקשיב להן? ולאיפה אתה נוסע בכלל, למרכז?
- כן.
- ואו, גם אני! איזה מגניב! מה, לפגוש חברים? איזו בחורה?
- לא, רק להיות לבד בשקט. – ניסיתי לרמוז, אך כמובן שלא יכלתי לדחות את פני התקווה של חברתי היפה, שהייתה נמרצת כ"כ.
- תראה איך עשיתי את השיער, כמו הסולן של "אירופה"! נכון שיפה לי? – וגם כמו הסולן של עוד 50 להקות מאותה תקופה. אבל השיער החמיא לה, כל עוד הוא היה לא יותר מדיי קצר ויצר צורה של כדור פורח. אבל לא, עם הזמן הוא התארך לה.
- אתה יודע שאני נוסעת לפגוש כמה חברים, הם כבר לא בבית ספר. אולי תצטרף? תפסיק להתבודד כל הזמן, שום דבר טוב לא יוצא לך מזה, רק "רדיוראש" אתה שומע! החברים שלי שומעים כל מניי סוגים של מוזיקה, יש אחד אפילו שהוא פריק כמוך, דכאוני כזה אבל כשהוא על עצבים- מוות!
הצחיק אותי איך שהיא אמרה "מוות" בעליזות עם עיניים נוצצות, אז צחקתי. זה נתן לה יותר מדיי ריגוש.
- איזה חמוד אתה כשאתה צוחק! איזה חמוד ויפה!
וככה המשכנו לייסוע בברדק הזה, עד שהגענו למרכז.
היא דחפה אותי מהאוטובוס והמשיכה לדחוף עד שהגענו לאחת הסמטאות, בהן עמדו מועדוניי משחקי מחשב שקושטו בגראפיטי, ואותן בעלות ההשראה שהלכו בגרביונים וצילמו אופנת רחוב או שמיים ועננים, סתם כי זה אומנותי.... הגענו לאיזה גרם מדרגות שעליו ישבו חמישה דמויי גברים: אחד עם שיער שחור, שני עם שיער בלונדיני מחומצן, שלישי לבוש בבגדים זוהרים, רביעי שחום לגמרי והחמישי, שנראה כמו המנהיג, עמד בג'ינס וכובע מצחייה עם משבצות, שכנראה אמרו משהו.....אבל אני לא הבנתי מה הן אמרו. כל הדמויות עישנו במרץ, ולפי כמויות הבדלים אפשר היה לשער כמה זמן הם חיכו. בערך רבע שעה.
- היי! – אמרה חביבתי בעליזות. אני עיוותתי חיוך כי למען האמת, חברים שלי, הטיפוסים האלה היו האחרונים שאיתם הייתי רוצה לבלות.
- בארבי, את מי הבאת לנו? – אמר המנהיג.
- מה זה חבר שלך? – אמר המחומצן.
- לא, לא מה פתאום?! – היא שללה את האופציה כאילו שזה היה אבסורדי לגמרי – זה ידיד שלי מהכיתה, סשה.
- ....היי... – מלמלתי.
- כן, היי לך. – אמר השחור והסתכל עלי במבט חושד. השתרר סוג מסויים של שקט.
- אז...מה הולך להיות? – ה"בארבי" שאלה בתמיהה.
- סתם נו, נשב איפשהו, את יודעת.  – אמר המחומצן.
- לאן סשה רוצה שנלך? – אמר השחור, שלא השתלב כ"כ בתמצית המגניבות הזאת, במן לעג.
- אני לא ממש רוצה משהו מסויים... – הדברים שאמרתי נשמעו לי כ"כ לא במקום שרציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. ההוא עם השיער השחור המשיך להסתכל עלי במבט חשוד.
- אני אמרתי לסשה שאתם שומעים מוזיקה טובה. – בארבי ניסתה לעודד את האווירה. המנהיג ישר קפץ בתגובה:
- תלוי לאיזו מוזיקה את מתכוונת. תראה, כל אחד מפה שומע דברים שונים. לא בגלל זה באת לפה, נכון?
- לא ממש... – מלמלתי.
- אז למה הוא פה? – ההוא עם הבגדים הזוהרים, ששתק עד כה, פלט פתאום וזה הבהיל אותי.
- טוב יאללה חבר'ה בואו נזוז. – המנהיג הכריז ובתוך שנייה התרכיז קם ונשא את עצמו אחרי הכובע המשובץ, הולך לאנשהו. אני נגררתי מאחור בעוד שבארבי החליפה מילה עם כל נוכח. השחור התקרב אלי לאט לאט והמשיך לבהות בי כאילו זה היה טבעי ולא הפריע לי בכלל.
- כן, מה? – אמרתי בשקט.
- רגע.....אני מבין! – הוא הכריז פתאום, אך זה לא משך את תסומת ליבו של אף אחד חוץ ממני – אתה מההם...נו, איך קוראים להם- מטאליסטים! ידעתי שאתה אחד מהם בגלל השיער הארוך שלך וחגורת הקוצים הזאת. כן, אתה מהאלה שלובשים חולצות שחורות ושומעים רעש.
- אני לא מטאליסט... – המילה לא התלבשה על הלשון שלי.
- בטח שכן, אתה פריק! – הוא נהיה אגרסיבי פתאום – הי, סשה הוא פריק! הוא מטאליסט! – הוא צעק וכולם הסתובבו והביטו בי. בארבי הסמיקה וניסתה להרגיע את הסקרנות של כולם. הרגשתי כמו ציפור נדירה כשהם התנפלו עלי בשאלות כמו "אתה מאמין בשטן?", "אתה שומע 'מתכתיקה'?", "אתה קשוח ואפל?". הרגשתי את הדם שלי רותח מבפנים והאור בטח נהיה בצבע ארגמן כשהם עברו דרכי, כל אחד והשאלה ההזויה שלו.
- הי, תעזבו אותו, הוא לא מטאליסט באמת! – אמרה חביבתי אבל כל השאר לא הקשיבו לה עד שהמנהיג אמר "די!" וכולם הפנו את מבטם קדימה שוב. המשכתי ללכת עם הראש מושפל, והשחור לא עזב אותי. לאחר מספר רגעים הוא אמר בשקט לעברי:
- אני שונא מטאליסטים.
- אבל אני לא מטאליסט. – עניתי נואשות.
- אתה כן, אתה מתחזה כאילו שאתה לא.
- באמת, אני לא. – זה ממש לא מצא חן בעיניי.
- אני החטפתי מכות לאיזה מטאליסט פעם. לקחתי את חגורת הקוצים שלו ופיצצתי לו ת'פנים. זאת חגורת קוצים ממש טובה, אתה יודע?
- באמת? – לרגע הייתי מבולבל.
- כן, היא בטח מפוצצת יותר טוב מההיא. – הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, שהייתה מאוד מוכרת מימיי ילדות. דוקא הזיכרון הכי לא נעים מאז.
- לאן אנחנו הולכים? – שאלתי את בארבי, מנסה להינצל.
- לא יודעת, תשאל אותו. – והיא הצביעה על המנהיג. התקרבתי אליו ושאלתי אותו.
- אתה יודע, לשתות קצת בירה, למצוא איזו בחורה. אבל לך יש את בארבי, כן? אף אחד אף פעם לא שם עליה. וגם ההוא – (הוא התכוון לזוהר) – בודד בזמן האחרון.
נסוגתי לאחור, והמשכתי ללכת ליד השחור שלא הפסיק להסתכל עלי.
- תפסיק להסתכל עלי! – אמרתי. לפתע הוא צחק ביריקות, כאילו שהיה לו התקף אפילפסיה. נבהלתי.
- למה מה תעשה לי, יא מטאליסט!
נאנחתי בייאוש. כ"כ רציתי לעזוב אך כנראה שהפעם נדבקתי חזק. בינתיים החשיך לגמרי ופנסי הרחוב נדלקו. ההוא עם השיער השחור נראה מאיים קצת, וכל הזמן התנשף וירק לצדדים. רק ההוא עם הבגדים הזוהרים שתק כל הזמן והלך זוהר כולו כמו פין, מסובב את הראש לאחור לפעמים ומביט בי.
- אתה יודע, - לפתע השחור אמר – גם הוא שונא מטאליסטים. – והצביע על הבחור הזוהר. הפעם זה באמת היה יותר מדיי, אבל המשכתי ללכת.
נעצרנו ליד איזו חנות והמנהיג קנה בירה לכולם. אני לא נהנתי לשתות, והחזקתי את הבקבוק בידיי בלי לדעת מה לעשות איתו.
- יאו, תן לי את זה! – השחור חטף ממני את הבקבוק ושתה חצי ממנו בשנייה.
- אתה יותר מדיי קשוח בשביל בירה, נכון? – הוא אמר לי בלעג וצחקק. עמדתי בלי לאמר שום דבר. הזוהר צפה בחברו שותה את כל הבקבוק ולפתע תקע בי מבט מפחיד, כאילו שתכנן לרצוח אותי. שמתי לב שווריד אחד על המצח שלו רעד בלי הפסקה, וכמה מאצבעות הידיים התעסקו עם עצמן. "אם אני פריק- איך הבחור הזה התקבל?" חשבתי לעצמי. המנהיג התקדם לעבר כמה ספסלים שעמדו לאורך חורשה ריקנית עם עצים גבוהים. הוא התיישב על ספסל וכל האחרים עשו את אותו הדבר, נצמדים זה לזה כמו יונים שמנים על עמוד חשמל. אחרי כמה נסיונות המנהיג הורה לאחרים להתיישב על הספסל שממול, וכך מצאתי את עצמי יושב בין הבחור הזוהר לשחור, בעוד שבארבי, המנהיג והמחומצן ישבו על הספסל השני. השחום נעלם כלא היה. כנראה שהשתלב עם הסביבה הכהה יותר מדיי.
- אז מה... – אמרה בארבי, וכמוה גם לי לא היה שום מושג מה הולך לקרות עכשיו. אבל האמת, לרגע חוויתי הרגשה מדהימה- הרגשתי כמו במשחק המראות ההוא ששיחקתי בו בחדר האמבטיה. משני צדדי הרגשתי שני ראשים, בוהים בי במבט קודח. הסתכלתי לשני הצדדים והזוהר והשחור המשיכו להביט בי.
- מה...? – לא הספקתי לומר כשהזוהר לפתע קירב אליי את פניו והביט בי במבט הרצחני הזה שלו. עכשיו באמת לא ידעתי מה עומד לקרות.
- כבר אמרתי לך שהוא שונא מטאליסטים? – לפתע השחור אמר ממש מאחוריי האוזן שלי. קפצתי במקומי מרוב הלם והבטתי על שניהם. אף אחד לא צחק. המנהיג נראה מאוד מודאג.
- הי סשה, אולי...
- מה? מה? הכל בסדר איתו! – בארבי נקטעה ע"י השחור שענה לה במרץ, והוא ישר הביט בי. התחלתי לדאוג והבטתי כל הזמן לצדדים. בינתיים שום דבר טוב או מעניין פשוט לא קרה, והאווירה התחילה להיות מחשידה ביותר. הרגשתי את העיניים של שני הגודזילים האלה על הגב שלי, את המבט המעוות של בארבי ואת החשדות שהתחילו להיווצר אצל המנהיג. הבחור הזוהר כל הזמן נשף לי בעורף כמו שור, לכן החלטתי לנקוט צעד פזיז.
- טוב, אני הולך. – הכרזתי וקמתי ממקומי.
- לאן אתה חושב ש'תה הולך?! – השחור צרח וקפץ ממקומו. הזוהר נעמד בשקט והביט בי.
- אני הולך הביתה! – אמרתי והסתובבתי, אך ידיו של השחור נחו על כתפיי והוא לא נתן לי לזוז.
- אתה לא הולך לשום מקום! – הוא הכריז, כשלפתע התנתקתי ממנו והתחלתי לרוץ כמו מטורף. שני הטיפוסים עשו את אותו הדבר. שביליי החורשה, העצים ופנסי הרחוב שמסביב הטשטשו והפכו לירוקים ובהירים, השבילים נהיו בצבע אפור כהה והשמיים כחולים כאילו שזה היה אור יום. התחושה הזאת שבקעה ממרכז הבטן שלי החזירה אותי אל הזכרונות המתוקים של גיל 8. בדיוק כמו אז רצתי בכל הכוח, בורח מבריונים שהיו על אופניים. הם צעקו וקיללו והבריחו את סאשיק הקטן הביתה. ואני עליתי כמו שפן במדרגות והסתגרתי בבית, ושם הייתי בטוח ויכלתי לבכות לאמא שלי שגנבו לי את האופניים ורוצים להרביץ לי. ואז לא הייתי יוצא מהבית כמה ימים כדי להיות בטוח שהם לא שם יותר. אך הפעם אלה לא היו ימיי הילדות שהיו זכורים לי יותר מדיי טוב. לא היה דשא, ולא היה שום בית. הייתה רק חורשה שלא נמשכה הרבה זמן, עד שהגעתי למחסום הצפוי- מן קיר מאבנים של משהו נטוש. נעצרתי והרגשתי את הראות שלי דוקרות מרוב חוסר חמצן, מתריעות לי עד כמה שלא הייתי ספורטיבי. השחור והזוהר השיגו אותי והנה זה התחיל, חברים שלי, הגראנד פינאלה!
-  מטאליסט בן זונה!! – השחור צרח והתנפל עלי. הוא דחף אותי לקיר ונתן לי אגרוף בבטן, ואני הצתמקתי ונכנסתי יותר עמוק לתוך הלבנים של הקיר. פנסי הרחוב האירו באור צהוב את הגודזיל הגדול שעמד מולי. הוא סתר לי בכל הכוח והרגשתי את העור על הלחי שלי צורח לעזרה, הו חברים שלי. הרגשתי את עצמי נדבק לתוך הקיר הזה בזמן שהוא החטיף לי עוד אגרוף בבטן. התחלתי להתקפל, כאילו שהעור שלי היה עשוי מפלסטיק ומרוב הכאב הלוהט נמסתי כמו בתוך מדורה.
- אתה תשלם, יא מאניק! – הוא צרח והקול שלו נהיה צרוד מרוב טירוף. לא הספקתי לגעת עם גופי בריצפה, כשהוא אחז לי בשיער והרים אותי על הרגליים בכוח, דבר שלא יכלתי לסבול. השמעתי מן קרקורים מוזרים וצרודים, ואז הזוהר, שעמד בשקט מאחור כל הזמן הזה, התקדם לעברי ונעמד מולי ממש ממש קרוב. הוא תקע בי את הפרצוף שלו וראיתי את הדבר המפחיד ביותר בחיים שלי- העיניים שלו, בלי שהוא אמר אף מילה, היו עיניים של איזו חיה מטורפת. חיה שלא יודעת רחמים, לא רוגע או ערכי מוסר. הווריד על המצח שלו פעם באותה מהירות שבה הלב שלי פעם מתוך הגרביים שלי, ואיזור אחד מתחת לעין שלו גם- כן זז מדיי פעם כאילו שלא היה שייך לגוף בכלל. הפין הזה המשיך להביט בי, והעיניים שלו נהיו יותר ויותר מסתוריות עבורי. הם נראו כ"כ עצבניות, כאילו שמעולם לא ידעו מנוחה. הזוהר הזה היה כולו טחון לקראת משהו....ואז לפתע בפלאש הוא נתן לי אגרוף בפרצוף, מה שהכי פחדתי ממנו כי ההרגשה הייתה מבחילה ומפחידה מאוד. העניין הוא, שהפחיד אותי יותר מכל הנזק שיכל להיגרם לגוף שלי, ואם לא יכלתי לשלוט עליו או להפסיק את הכאב- זה היה הכי גרוע. זה מה שכ"כ הפחיד אותי. הדם עצמו, שהתחיל לייזול לי מהפה לא הגעיל אותי כלל, אבל הצלצולים ששמעתי בראש שלי מרוב הכאב הדאיגו אותי מאוד, והייתי חייב לברר במהרה מה נפגע לי הפעם.
- אתה! – הזוהר צרח, – אתה והחברים המזדיינים שלך הרבצתם לחברה שלי!
העיניים שלי נפערו מרוב הלם.
- אתה השארת את חברה שלי נכה לכל החיים! אתם מטאליסטים הבני זונות! – העיניים שלו נעשו אדומות והוא התחיל להתנשף.
- בגלל זה אני שונא מטאליסטים! בגלל אנשים כמוך! אתם חושבים את עצמכם קשוחים ומכים ילדות מסכנות עד נכות! חתיכת מפלצת! אתה תשלם על חברה שלי!
הפעם הייתי חייב להתערב:
- אבל אני לא מטאליסט!! – צרחתי, - אני לא עשיתי כלום לחברה שלך! אני לא מכיר אותך בכלל! מה אתה רוצה ממני?! – הדמעות התחילו לעלות לי לגרון מרוב פחד והלם.
- אתה משקר, יא בן זונה! – הרגשתי את המועקה הזאת בבטן, מועקת הכישלון והייאוש.
- מה אתה רוצה ממני?! אני בכלל לא מכיר את החברה המפגרת שלך! – התחלתי לבכות והזוהר החטיף לי עוד אגרוף בפנים. בינתיים השחור עזב את השיער שלי והתמוטטתי על הריצפה, מה שהיה טעות לעשות, משהפכתי את עצמי לגוש בשר לחבוט בו עם הרגליים. התחלתי באמת ובתמים לבכות, והם התנפלו עלי, בועטים לי בכל מקום, מקללים אותי ויורקים עלי. מהפינה של העין שלי ראיתי את הצל שלי, נראה שטוח יותר מאיי פעם, חובט מכות משני יצורים ענקיים. הזוהר המשיך לצרוח על חברה שלו והרים אותי בשיער. השחור, בהנאה טהורה, משך את ידו לעבר המכנסיים שלי, דבר שהדאיג אותי מאוד, אך למזלי (או שאולי לא), הוא רק הוריד לי את החגורה.
- ואו, זה כבד, אחי! – הוא אמר לזוהר, שהתנשף והביט בו בעיניים אדומות. החגורה שלי באמת הייתה לא רעה בכלל. היא הייתה עשוייה מעור אמיתי ומיובאת מאנגליה, רק שלא שם קניתי אותה אלא בארץ אחרת. ה"קוצים" שלה לא היו מרובעים ורגילים, אלה מחודדים כמו קרניים כאלה....כמו קוצים! היא הייתה החגורה האהובה עלי, ובאותו רגע, חברים שלי, היא ריסקה לי את הפנים כמו שצריך. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה....כבר לא היו לי לחיים לחורר, או לפחות ככה הרגשתי. אלה באמת היו הסתירות הכי...יצירתיות שקיבלתי בחיים שלי. הרגשתי את הדם שלי על כל הפנים, והשיער שלי עוד מעט היה נתלש ממקומו עם האחיזה הרצחנית של הזוהר, משום שכבר לא החזקתי את עצמי על הרגליים ובקושי ראיתי משהו.
איני יודע כמה זמן זה נמשך, אך בסופו של דבר שכבתי שם ליד הקיר הקריר ההוא, על המדרכה הקרירה ההיא וגשם קטנטן התחיל לטפטף על הפנים שלי, שותף את הכאב שעדיין כאב; את הפחד שעדיין סיבסב בבטן ואת השאלה הענקית הזאת שצרחה לי בראש ללא הפסקה. למה?! למה? למה? למה? לעזאזל, למה?
נרגעתי לאט לאט, שוכב כמו דג מת בלי כל כוח לקום וללכת הביתה, איפה שהייתי יכול לבכות לאמא על כך שהרביצו לי ולהתחבא שם כמה ימים. אבל זה כבר לא הגיל, אני כבר ילד גדול שיכול להגן על עצמו. מסתבר שזה מיתוס. באיזשהו שלב בארבי הגיחה משומקום ורצה אלי, נפלה לצידי והתחילה לעלות את הפאניקה.
- סשה, מה עשו לך?! הכל בסדר? אתה בסדר? אתה צריך עזרה? מה קרה, תגיד לי!!
לא היה לי כוח לענות לה, פשוט שכבתי עם עיניים פקוחות והבטתי בה. אולי הרמתי גבה.
בסופו של דבר היא כן הצליחה להרים אותי ולהושיב אותי נשען על הקיר. כשחזרתי למצב יותר טוב, הבטתי עליה כמה זמן.
- מה קרה? מה יש? תגיד לי אם זה מעיק עליך!
חיכיתי עוד קצת עד שבאמת הרגשתי שיש לי את הצורך לדבר, והיה לי הרבה מאוד לומר.
- למה? – אמרתי בשקט.
- אני....באמת לא יודעת. – היא איכשהוא הבינה אותי!
- אני לא באמת מטאליסט, את הרי מאמינה לי? – התחלתי לצחוק משום מה.
- לא, לא, לא! זה היה ממש נורא.... הם פשוט לא בני אדם! אני כ"כ מצטערת, סשה, לא היה לי מושג!
- אז גם אני לא הייתי בן אדם.... – התיישבתי קצת יותר בנוח, עכשיו כשהתחלתי לדבר.
- את יודעת, זה ממש מצחיק שאנשים נוטים לחשוב ולהמציא כל מניי שגעונות שנוטים שמאלה מהקו האמצעי, נגד קוון השעון, הפוך מדרך השמש. אני חושב שלכל מעשה יש משמעות, פן אם להכי קטנטן להכי אבסטרקטי.
אמרתי את זה במהירות והיא הביטה בי המומה לגמרי.
- סש, הכל בסדר?
- בטח, בוודאי! עכשיו כבר לא כואב לי יותר, הדם שלי הפסיק לזרום! איזה כיף! ואת יודעת מה הכי כיף? אני לא מטאליסט יותר! הידד!!
קמתי על הרגליים בקפיצה קלילה והתחלתי להתנדנד וללכת כמו שיכור. היא תפסה אותי ביד והשעינה אותי על הגוף שלה, לאחר מכן גררה אותי לאחד הספסלים. כשהתיישבנו, עדיין צחקתי והתנדנדתי במקום.
- סש, תפסיק כבר! מה, השתגעת? אתה צריך ללכת הביתה!
- הביתה? נו באמת, יקירתי, הלילה עוד ארוך! מי יודע, אולי עוד אספיק להיות סקייטר, או פאנקיסט, או כל חרא אחר של פריק!
השתעלתי קצת והתנשפתי. הבחילה התחילה לעלות לי לגרון והשענתי את עצמי על האישה הקטנה.
- איזה חמוד אתה.... – היא מלמלה לפתע וזה הדאיג אותי, – רגע, הבאתי קצת ממחטות! – היא הוציאה אותן משומקום וניגבה לי את הפנים. החגורה שלי, מסתבר, הייתה סגורה לי סביב הצוואר כמו קולר. היא הורידה אותה והניחה בצד.
- הם כולם כאן, וכולם מבפנים צועקים אלי. – אמרתי לפתע. התחלתי למלמל כל מניי דברים ולא הבנתי מה אני בכלל ניסיתי לומר לעצמי או לחביבתי.
- מילים הם דבר כ"כ מוזר....את יודעת שאנשים צריכים מילים כדי להכניס את עצמם למסגרת מסויימת? והם גם צריכים דת כדי להכניס את עצמם למסגרת מסויימת. הם צריכים ממשלה כדי להכניס את עצמם למסגרת מסויימת. למסגרת מסויימת. למסגרת מסויימת. למסגרת מסויימת....
חזרתי על זה שוב ושוב והרגשתי עוד אחד מהרגעים המיוחדים האלה, בהם הייתי יושב ובוהה באיזו נקודה קטנה על הקיר של ייתוש מחוץ ומקושקש, ונדחס לתוך אנדרלמוסיה של הדמיונות והשגעונות שלי. הייתי שוקע ושוקע לתוך התהום המוזר הזה; העיניים נשארות כפי שהן, לא זזות ממקומן ורק הראש שלי מתנתק מהכתפיים ואני צף איי שם לתוך התהום של עצמי, לתוך החלומות שלי והגעגועים שלי. רק שהפעם אלה לא היו העיניים אלא הפה, שמלמל ומלמל ללא הפסקה, אולי כי הרגשתי צורך להוציא משהו ואיכשהו להביע את עצמי, לא משנה איך. זה היה כמו להירדם באופן מאוד מסויים. כשמצמצתי לפתע, העולם חוזר בפלאש ענקי ושמן למקומו, וכל הדמיונות שלי הרגישו כמו גדי קטן.
- סשה תפסיק, אתה מפחיד אותי!! – היא טלטלה אותי בכתפיים עד שחזרתי לעצמי שוב. באותו רגע התמלאתי בכ"כ הרבה צער ובדידות. הבנתי שאין לי משהו. הדבר האמיתי ההוא, מה שהוא לא היה, נהיה אלטרנטיבי כל פעם מחדש- סשה הפריק, סשה המתבודד, סשה המטאליסט. עוד מישהו רוצה לצבוע את סשה? זה היה מפליא- להיזכר איך שבאותו הרגע הנשמה שלי הופרדה מהגוף, וכל בן זונה יכל להיכנס לתוך העור שלי ולתת לי תפקיד אחר. דמעות התחילו לזלוג מעיניי וחביבתי קפצה ממקומה.
- אתה בוכה? לא...די, די, הכל יהיה בסדר. – היא חיבקה אותי, ממש גרמה לי להרגיש בבית אחרי שהרגשתי בדיוק את ההפך הכואב ההוא.
- חא חא- אין לי מקום. הו אלוהים, קח אותי איתך! קח אותי איתך, אני הרי מאמין בך!....בדרך המיוחדת שלי אמנם, אבל בודאי שלא איכפת לך....
טבעתי בחיבוק של חביבתי החביבה והמתחשבת, והאמת, זה היה בדיוק הדבר שהייתי צריך באותו הרגע, הו חברים שלי. הגירסה האקוסטית של "את/ה" של "רדיוראש" התנגנה שם, ליוותה את הרגע הבודד והקטן הזה לנצח. שמעתי אותו שר, והצטרפתי אליו. חביבתי עמדה לידי והסתכלה עלי במבט חמים. זה התחיל לצוף, ראיתי את הצל השטוח שלי נהיה הרבה יותר עמוק, קם על רגליו ומקבל צל משל עצמו, אחד שמלווה אותו ונראה בדיוק כמוהו- עמוק וכהה. ואז, חברים שלי, עשיתי עם הרגע הזה את הדבר שידעתי לעשות הכי טוב- אכלתי אותו!

ואז חזרתי הביתה מאוחר בלילה, ואז אמא ואבא דאגו מאוד אבל אמרתי שהכל בסדר, שרק סוף-סוף הבנתי איך העולם מתנהל, אילו ערכים הוא מציב, איך אנשים באמת נראים בעיניי אנשים אחרים; איך שהכל משתנה, איך שאני הרגשתי לא שייך אבל זה כ"כ טבעי משום מה; איך שמפרידים בין גוף לנשמה והופכים הכל לזנות; איך שהעולם מאבד משמעות כשהכל מסתובב סביב בני האדם; איך לובשים יותר ממעיל אחד; איך הופכים לקורבן...
ואיך שאפשר ללמוד כ"כ הרבה דברים על החיים בערב אחד.