שנתיים באפגניסטן
מאת נפתלי אברהמוף, ז"ל
סדרה והכינה בתו, ליאורה ברנשטיין

מבוא

יומן מסע זה התפרסם בשנת 1935, עוד טרם היוולדי, בעיתון "הירדן". הפרק הראשון הופיע בגיליון 234 בתאריך 14.2.1935 תחת השם שנתיים באפגאניסטאן, מאת נפתלי אברהמוף, כל הזכויות שמורות.  גזירים של היומן הודבקו בחוברת שנשארה בביתנו ומשם הפרטים.

ובנוסף, לפני כ-20 שנה פנה אלי החוקר והסופר בן-ציון יהושע וביקש ממני לחפש ניירות של אבי ז"ל. ומצאתי והבאתי  לו. בן ציון כתב מונוגרפיה בה נזכר אבי, וכתב גם ספר מחקר, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן (מחקר). הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב. 579 עמ´+ 64 עמ´ לוחות. באותו ספר  השתמש גם בחומר שהעברתי לו ותודתי נתונה לו. בספר זה, המכובד עד מאוד, הוא תיעד ובנה והתקין  בתוך מסגרת עדה שלמה של יהודים, שנראה לי שעד אז לא היה להם קיום מסודר בהיסטוריה באות ובספר.

אבי היה מהעדה הבוכרית, וכך גם הציג את עצמו. החוקר בן ציון יהושע עמד על כך שאבי אינו בוכרי אלא אפגאני, כיוון שבדרכון שלו נכתב שנולד בעיר הרט – HERAT – זו העיר שהפכה למעוז הטליבאן וליעד ההפצצות של האמריקנים לפני שנים לא רבות.

לאחרונה עלה בדעתי להדפיס את יומן המסע במחשב ולהתקין אותו באתר.

התיאורים ביומן המסע גרמו לי להרהורים רבים. עלה בדעתי, כי רבים מהנוער נוסעים היום למזרח הרחוק ולדרום אמריקה, מסעות שהם כטקסי מעבר, ואילו רבים אחרים מהמבוגרים נוסעים היום לחפש את מקורותיהם במקומות לידתם. והנה אבא שלי, שעל פי דרכונו נולד בהרט בשנת -1905, עשה את מסע המקורות שלו יחדיו ובמשולב עם טקס המעבר שלו כבר ב-1928 כשהיה רק כבן 23, ומי יודע מה חשב לעצמו ומה עלה בדעתו כששב לאפגניסטן הארץ בה נולד. על כך לא סיפר לי. ובכלל, לא נהוג היה בביתנו ללוש ברגשות ולדון בהם. אותי היום מפליאים חוסר הפחד, וגם הארץ ללא גבולות שנסע בה במכונית-מונית חבוטה במשך שלושה שבועות לכיוון מזרח בשבילים וכבישים ללא דרך ללא הפרעה, ובוודאי שלא במטוס כבימינו,  וחצה ארצות מוסלמיות שהיום הן ארצות החיזבאללה והטליבן והטרור הפונדמנטליסטי  עד שהגיע למחוז חפצו ללא פגע, כשהשקפת עולמו המתקדמת המודרנית שקיבל בחינוך בירושלים עיר הקודש בידו. צעיר כל כך היה אז וחי בעולם כה שונה מעולמנו היום עד שמקווה אני שייסלח לו אם יהיו בין הקוראים כאלה שאולי לא יאהבו את המשתקף בתיאוריו ...   
ואולם ההבדל שהתממש בחיי עם ישראל באותן תשעים שנה הוא כה עצום ובלתי נתפש עד שהחלטתי להביא זאת לאור. וכל יום ויום עלינו לברך על חיינו כאן. למרות הכול.


אבא, שהשמש שלך תזרח.

שנתיים באפגניסטן

צעיר בימים וחסר ניסיונות גרם לי מזלי בחיפושי אחרי עבודה להתקשר בשנת 1928 עם ממשלת אמאן אללה, מלך אפגניסטן המתקדם, לשמש מורה לנתיניו היהודים. חציתי את פרס הגדולה לכל רחבה ולבסוף, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מפרכת ופרוק עצמות, הגעתי בערב חג השבועות לגבול הצפון של מחוז חפצי, לפתחו של "איסלאם קלעה", מבצר האיסלאם.

מבצר זה הוא אחד מתשע מאות תשעים ותשעה המבצרים שנבנו לכל אורך גבולותיה של פרס במאה החמש עשרה, בפקודתו של המלך המפואר שח אבאס הגדול. המבצרים הנ"ל נועדו בשעתם להגן על גבולות האימפריה הפרסית, וכיום משמשים שרידיהם מקום לינה לעוברי אורח ולבהמתם, יגעים מעמל הדרך הקשה, השורצת שודדי דרכים בלילות.

חבריי לנסיעה בדרך פרס היו; אפגאני זקן עולה רגל החוזר ממכה הקדושה, שני סוחרים עשירים הנוסעים בעסקיהם ויהודי אחד מגלות אפגניסטאן. לפי חשבוננו היינו צריכים להגיע עוד באותו היום לעיר היראת, רחוקה כמאה ועשרים ק"מ מהגבול, אך זקוקים היינו לאישור ממושל הספר. לאחר שחכינו עד לערב למושל שיצא לצוד צייד, חזר הנ"ל עייף ורוגז מן הצייד שלא עלה יפה, ודחה את בקשתנו לבדוק מייד את הדרכונים כדי שנוכל להמשיך בדרכנו בבוקר השכם.

רוגז הייתי ורטנתי, שלא די שבלינו זמננו לשווא במקום נידח זה, עלינו להוציא כאן גם את חצי היום השני. "לא אירופה כאן", הייתה תשובת המושל, "ולעתיד בחור, שמור על לשונך פן תתחרט ..."

קבלת פנים אדיבה זאת בגבול הארץ שהתחייבתי לעשות בה חמש שנות חיים עשתה עלי רושם מדכא, ולולי השינוי הפתאומי שחל במושל הגבול כשראה את דרכוני הבריטי, דומני שהייתי חוזר מדעתי להמשיך ליסוע בארץ מתקדמת זו. אך כאמור, שינה המושל את טעמו לחלוטין בראותו את דרכוני, ואף פטרני בלא לבדוק את חפציי כמקובל.

נסעתי איפה הלאה . מפני קלקול המנוע, הגענו להיראת רק עם ערוב השמש .
כיוון שנתינים זרים אסורים בכניסה בלילה, ביליתי את הערב בנדודי שינה ורעב על גבי חבילות שטיחים ועורות כבשים מעלי צחנה  בתחנת המכס. השכם בבוקר, עזבתי את המלון הנאה בברכת הגומל, ובלוויית שומר יצאתי לבית הרב. בבית הרב חשבתני הרבנית לאיזה גוי טרדן והסבירה לי בפחד שחג היום, הרב נמצא בבית הכנסת ואי אפשר לראותו. בקושי עלה בידי להסביר לה שיהודי אני ובאתי לבלות את החג בסביבתם. כשתפשו את העניין הוליכוני מייד בשמחה לבית הכנסת.


אחר התפילה הארוכה הלכתי עם הרב לביתו, נכנסנו לסוכה גדולה מקושטת בשטיחים ותמונות מארץ הקודש. ישבנו על הארץ ורק פתחו בקידוש והנה נמלאה הסוכה אנשים שבאו לבקר את הרב ביום החג.
אני, שמטלטולי הנסיעה הממושכת של שלושה ימים בשיממון הדרכים נחלשתי מאוד, הרגשתי עייף וחולה. ההמון הרב והמשונה שנתקהל פתאום בבית הרב שהקיפני בשאלות מרובות בעת ובעונה אחת ייגעני עד מוות. שמחתי אפוא לקבל את הצעתו של ראש העדה והלכתי עמו לביתו המרווח.

כמעט לא נחתי כהוגן ולא החלפתי כוח ושוב תקפוני בשאלות. מדוע באת ? ויהודי מירושלים מדוע מגולח זקן הוא ? איך זה נכנסתי לבית הכנסת במגפיים, ואיך זה יושב אני בגילוי ראש ? ומדוע אין אני אוכל בשר (מיגיעת הדרך חליתי בבטני) או שמא חושד אני בשחיטתם חס וחלילה ? והם הלא מן המהדרים הם ושחיטתם כשרה אפילו לרבני ארץ ישראל וכו...
נפטרתי משאלותיהם הודות להופעתם של שני שוטרים מזוינים ברובה ובשוט, שבאו בתלונה לראש העדה וציוו להביא למשטרה את הנתין הזר שבא לעיר ולא בא להראות לפני ראש המשטרה כמקובל.

למוד ניסיון מן הגבול, סירבתי ללכת למשטרה ביום החג ומסרתי את דרכוני בהודעה שזה יספיק. ואמנם עשה הדבר את פעולתו. לאחר חצי שעה הופיע ראש המשטרה בעצמו באמתלה של ביקור אצל הרב ואורחו. הוא הוכיחני בנימוס שביום הראשון לבואי היה עלי להודיה שהריני אחד מן המורים המוזמנים, וחוץ מזה, מחובתי להראות לפני המושל בהזדמנות ראשונה.

ראש העדה ויועציו חשבוני מתחילה לעובר דרך סתם. משראו שאחד ממורי הממשלה אני פחד ורחב ליבם משמחה, ולאות חסד ואהבה ראו לנכון לתת לי לקח בנימוס ובדרך ארץ, כיאות לביקור חשוב כזה. כיצד אשתחווה לנסיך המושל, ומתי אנשק לו בידו, ושאעמוד בפינה בידיים שלובות כעבד לפני מלכו, ושאם אתכבד במקרה בשתייה או בישיבה אסרב בעדינות.

מנהגים משונים אלה נשתרשו בליבות היהודים בארץ זו דרך הכנעה שלמה לנסיך ושריו.

בלוויית הרב וראש העדה נכנסתי לבית המושל, איברהים חאן, דודו של המלך היושב בארמון המלכות ומושל כל גליל אפגניסטן הצפונית עם שלושת מיליוני תושביה. למורת רוחם של מוריי ומדריכיי לאתיקה עברתי על כל חוקי הנימוס שפיטמוני בהם, צעדתי ישר אל המושל. הוא פשט לי את ידו ולתימהונם הגדול לא נשקתי את "היד הגדולה" וישבתי על הכיסא שהורה לי לשבת עליו.  הוד נסיכותו התעניין בנסיעתי ושאל אם חסר אני דבר מה וכיצד אני מרגיש את עצמי בארץ החדשה. במשך דבריו הביע את רצונו; אקווה שבעזרת המורים החדשים יתקדמו בנינו ובנותינו.  אמנם יושבי חושך וצלמוות התרבות אנו מפני מושלינו הרוחניים המכבידים את עולם הקשה, אך בעזרת האל ובן אחי המלך נקווה שנצליח בתוכניתנו."

כשיצאתי מעל פניו הוסיף; "אמנם ידעתי שאתה יהודי ומפתנו אפשר שלא תאכל, אך למשתה ודאי תבוא."

בדרכנו הביתה גילה הרב את אי שביעת רצונו מהתנהגותי המחפירה בבית המושל. שעברתי על נימוסי החצר המקובלים וחיללתי כביכול את כבוד המושל הרם. מה שאין כן ראש העדה הבריא והעשיר. הלה דן אותי לכף זכות ואף נתפעל והתגאה ביהודי ארץ ישראל שלא טעם טעם גלות והוא עומד לפני שרים וגדולים בקומה זקופה ...
ועוד באותו לילה זכיתי לראות פרק במנהגים. ביתו של ראש העדה היה כמרקחה. לאחר שלוש בנות (אפס) במזרח, ילדה לו אשתו בן. תלמידי חכמים רבים מלאו את הבית וקראו בספרי המשנה והזהר כדי לשמור את היולדת ותינוקה מפני לילית האורבת לילד לגזלו קודם שיובא בבריתו של אברהם אבינו.

חדרה של היולדת הוצף בספרים קדושים. את מיטתה קישטו בסכינים, מזלגות, מספריים, מסמרים ופרסות סוסים. בלחשים ובהשבעות התווה זקן החכמים בסכינו קו מסביב למשכב כדי להרחיק את לילית יימח שמה.

בסעודת הערב הביאו את התינוק והניחוהו בחיקי. נדרשתי לשים רוק בפיו כסגולה לעין הרע. הקטן שבשבילו טרחו את כל הטרחה הזאת היה מחותל ולבוש בחיתולים ומקושט כאמו בסכינים ומספריים, בצלים ושומים, כדי לגרש את הסטרא אחרא.

היולדות בנות השלוש עשרה מקיימות את הפסוק בעצב תלדי בנים במלואו. בצירים ובחבלי לידה הן יושבות על האבניים הפרימיטיביות יום יומיים ויותר. כשהן מתקשות ללדת משקות אותן המיילדות שמן חם ואחר כך נחפזות הזקנות לבית הקברות כדי למדוד את קברי הצדיקים בחוטים שכורכים בהם את בטן היולדת שבע פעמים בלחשים והשבעות. ... ואם לא הועילו כל התרופות הללו, כופפת המיילדת את זרועות היולדת אחורנית ובברכה היא דוחפת אותה בגבה, והילד יוצא בבחינת על כורחך אתה נולד.

נערות קטנות בנות שתים עשרה ושלוש עשרה נישאות לגברים בני 25 שנה ומעלה, ולא אחת מהן זוכה להיות סבתא בגיל 26 ולגדל נין על ברכיה בגיל ארבעים. המצב ההיגייני בשעת הלידה נותן סימניו והתמותה בין התינוקות והמבכירות נוראה. לאחר הלידה מוכרחה המבכירה לשתות בקבוק שלם יי"ש חריף מהול בסוכר כסגולה להחלמה.

הילוד הישן במיטת אמו נתון להשגחה מעולה בלילות. עד לשלושה חודשים אם במקרה זעק התינוק בשנתו מפרידים אותו מאמו מייד ושמים אותו בקיץ בחצר ובחורף במרתף כשהוא מכוסה בסל גדול למחסה מחתולים ועופות. אחת לשעתיים משקות אותו הנשים במים חמים מתוקים. הסברו של מנהג זה הוא: הקטן עלול להיפגע על ידי לילית או עושיי רצונה. מפחד שמא תעבור הרעה גם לאם, יש להפרידו מעליה. ואם מיילל המסכן בלילות מרעב ומקור הרי זה סימן ברור שהשד פגע בו ומחבל בגופו ויש להיוואש ממנו ולהפקירו לחסדי אלהים. המת ימות והמתגבר יישאר בחיים. אבל ילד כזה לצנינים הוא בחברה וההורים בוחרים במתתו מאשר החרפה להיקרא אב לבן שהיה נגוע בשדים.

במקרה זה שהייתי בו לא פגעו השדים בילד וביום השמיני קיימו בו את המצווה הראשונה. המון גדול של גברים נצטופפו מסביב לסנדק והמוהל ואיני יודע אם באשמת  ידו הרועדת של הזקן או באשמת הדוחק מסביבו חתך התער החד את ערלת הילד ביד רחבה עד לכיס. הדם שתת ושום תרופה לא נמצאה לו חוץ מאפר עצים שרופים.

בערב שמחת תורה הייתה שמחה של חג שרויה בקהילה. מצווה לרקוד ולעלוז בעליצות. וכדי להרבות את המשחה קשטו הצעירים את בית הכנסת בשטיחים מן המסד ועד הטפחות, ועל הארון ערוכים ספרי התורה בשש קומות ספר למעלה מספר, קשורים בחבלי בוץ וארגמן ועטורים בזרי פרחים ושושנים.  בערב זה מביא עמו כל בעל בית למשפחה את סעודתו השמנה לבית הכנסת ואחרי כל הקפה והקפה, נפתחים השקים והמטפחות המלאים וגדושים בשר עוף, דגים, בקבוקי יי"ש  ופירות, ובהקפה השמינית כל הרצפה מכוסה ומתנוססת במרבד של אשפה, קליפות ועצמות.

הצעירים  המודרניים ששמעו על הנוער המתקדם ברוסיה השכנה ונפגעו מביטים על שמחה זו כעל ספורט והוללות של קלות דעת, וכשעולה הרצון לפניהם הם תופשים את הארי שבחבורת הזקנים הרציניים ומרימים אותו על כתפיהם בהקפת ריקודים משונה המזכירה לו את חיבוטי הקבר.

מזלי הרע גרם לי שהייתי אורח וירושלמי, וכל אחד ואחד דרש ממני ובמפגיע שאהיה אורחו ואתכבד בסעודתו. וכך אחזוני ומשכוני מאיש לאיש, מחבורה לחבורה, והתחילו מפטמים. זה ביי"ש ודגים, זה ביי"ש ועוף, השלישי ביי"ש וביצים. הצד השווה – יי"ש – עד שראשי וקרבי המו לי. לבסוף, לאחר שעברתי מיד ליד, כמעט עד האחרון, ואמרתי בנפשי גמרתי, התפטרתי, בא לפתע ראש העדה ולקחני אחר כבוד לשולחנו לשתות כוס של ידידות. כל טענותיי שאין בכוחי להריק את הכוס כי מלא אני ואיני רגיל במשקה זה לא הועילו. "כוס לכבוד משה בן עמרם נותן תורתנו הקדושה!" "כוס לכבוד החג ושמחת ירושלים לבניין בית המקדש!" אני מסרב והוא מפציר – "הערב חג שמחת תורה, צריך לשמוח, ואין שמחה בלי יין, כמו שנאמר ´ויין ישמח לבב אנוש´. אל תקרא יין אלא יי"ש." ועוד פסוקים מן המדרש, מן הזהר, מן התורה ומאמרי חז"ל עד שנצחני. שתיתי והקיאותי ...

את הפירות והאתרוגים המסודרים על ס"ת קונה הקהל במיטב כספו. בטוח הוא בפירות קדושים אלו שהוקפו בשבע הקפות שסגולה בהם לרפא כל מחלה וכל חולי ודווי והם מבטיחים פרנסה שלמה ומזל טוב לכל השנה.

--  סוף פרק ראשון –

--  פרק שני –

זמן קצר לאחר חג הסוכות בשעה שהייתי מתכונן לנסוע לכבול, עיר הבירה, קיבלתי מברק ממיניסטריון החינוך האפגאני שלפי דרישתו של מושל היראת אשאר בעיר זו ואנהל בה את בית הספר החדש ליהודים. לשמחתם של היהודים המתקדמים לא היה גבול.

שאלת בחירתו של המקום לבית הספר הייתה קשה ביותר. הממשלה מסרה לרשותי בניין טוב ומתאים לבית ספר מודרני מחוץ לעיר, אבל היהודים עמדו במִרְיָם שלא ישלחו את בניהם אל מחוץ לגטו ויהי מה. בלית ברירה קבעתי לי מקום בבית הכנסת הגדול והמרווח על ארבעת חדריו המלאים אוויר ושמש.

עוד בשבוע הראשון נתן לי הנסיך המושל ייפוי כוח מלא לסגור את כל החדרים הקיימים ולפתוח רק בית ספר מודרני אחד. ברם אני לא הוצאתי פקודה זו לפועל, שכן חפצתי שמרצונם הטוב יביאו ההורים את בניהם אלי. היהודים פחדו שמא תכפה הממשלה המתקדמת על בניהם ללמוד את לשון המדינה ואח"כ תשתמש בבנים ל"שרות המולדת", כמו בבתי הספר המוסלמים[1]. ואילו המלמדים הזקנים שראו את פרנסתם מתקפחת ואת תלמידיהם עוזבים אותם נמלאו חמה ופילגו את העדה לפלגות; מתקדמים ושמרנים.  האחרונים טכסו עצות כיצד להכשילני ולהבאישני בעיני הממשלה ולעיני ההורים. לאחדים מן המלמדים אמנם הצעתי משרה עם משכורת טובה בבית הספר אבל הללו סרבו לקבל את ההצעה בתואנה שאין ברצונם להכשיל את רוחם של הנערים הרכים והזכים ולהביאם בבריתם של "מתקדמים אפיקורסיים". הם הלכו אפילו למושל, הודו לו על הכבוד הגדול שהממשלה חולקת ליהודים בזה שהיא מסייעת להם בפתיחתו של בית הספר החדש, אבל במקומי – אמרו – הם מציעים לבחור איש בא בימים, יהודי חסיד, או לפחות שיגבילו את חופש פעולותיי, שלא אקרא מנהל בית ספר אלא סגן לרב, והרב הוא שיהא המנהל.

המושל החכם הראה התעניינות גדולה בהצעתם למראית עיין ולאחר שסיפר לי על המתרחש מאחורי גבי בין אחי היהודים. הוא נתן בידי את הברירה: או להשתמש בכוח או להשאיר את העניין בידיי לעשות כרצוני וכטוב בעיניי.

עם פתיחתו של בית הספר והרשמת התלמידים ראיתי את מצבי הקשה בתור מורה מארגן ומחנך. כל אב הביא אתו את בנו בלוויית עצות וטענות שונות ומשונות. זה לא שבע רצון מבנו השובב, המזיק והרשע, והריהו מביא אותו אלי שאעשה אותו בן אדם והוא מייעץ לי לתת לבנו הקטן, הרזה והצנום מכות, ומכות ממש דווקא; אין דבר, רגיל הילד בכך, אלא שמוריו הראשונים לא הלקוהו אלא בשוטים ואני צריך שאשבר את עצמותיו.
האב השני טוען את ההיפך; בני זה הממזר – הוא אומר – נולד לי אחרי שנים רבות. יחיד, בן זקונים הוא לי. אמנם שד הוא מזרעו של עמלק, אך אלך נא אתו ברוך כי רך הוא הנער.  האב השלישי נותן לי כסף כדי שאמסור לבנו כל יום פרוטה אחת וכך ארכוש לי את ליבו. הרביעי בא בדרישה שבנו ילך אתי להתפלל בכל יום. החמישי מסכים שבנו יבקר בבית הספר בתנאי שאבוא לביתם יום יום ללמוד פרק בהלכות שחיטה עם בנו. שישי מתנה שאעשה את בנו לחזן, השביעי ללמדן, התשיעי לבן תורה והעשירי בא וחוזה בידו – נכון הוא לשלם לי למפרע שכר לימוד לשישה חודשים בתנאי מפורש שאלמד את בנו שבעה מינים של כתב ולשון. וכן הלאה.

העניין סודר, התלמידים חולקו לכיתות ואני סוקר אותם. רובם נגועי הקדחת הממארת בראשם ו"פצעי המזרח" (מן ספחת[2] העשויה לתקוף גם את האירופאים בפנים ובגוף ועומדת במשך שנה תמימה קודם שתתרפא, ואז נשארת צלקת נוראה לזיכרון לכל החיים. בזמן האחרון היה מכון פסטר שבפרס מרפא את הפצעים הללו בשלושה חודשים). היו שם מלוכלכים, קרועי בגדים, יחפים, פרועי שיער, כאילו לא נגעה בהם יד אם מעולם ואין הבדל בין בן עניים לבן עשירים.

לאחר חודש של עבודת יום שלם בתור מחנך, רופא ... אב, ובכוח המאמצים המרובים, רכשתי לי את לב רוב בני העדה והתלמידים המסכנים, שהיו רגילים למכות  במקלות ובעיטות מידי מלמדיהם עד כדי איבוד החושים וחבלות ומומים בגוף. כאן מצעו עצמם כבגן עדן, יחס ישר, אדיב, בלא הפליה בין בני עשירים לבני עניים. הפסקות לסירוגין, המשחקים בחצר עם המורה, שמעולם איני משתמש במקל, כל אלו מצאו חן בעיניהם. העונש הגדול ביותר לתלמידים היה שלילת החופש בהפסקות. ובשעה שנטלתי מתלמיד את חופשתו ואת זכות המשחק שלו ראיתי בו שהיה בוחר לקבל מאה מלקות ורק שלא להפסיד את חסדי מורו ואהבתו.[3]

ההורים היו טוענים שאין זה מן הנאות והמנומס, שהמורה ישחק עם התלמידים כאחד הנערים. טענו; "מורא רבך כמורא שמיים כתוב", ונמצא שהילדים אינם פוחדים ממני מאומה. עניתי שמטרתי שיצייתו לי מאהבה ולא מפחד המקל, וכך היה. למרות ההערות חשו אף הורי התלמידים בשינוי לטובה שחל בבניהם והרבה הורים מן השמרנים נמצאו במצב בלתי נעים בהחלט כאשר בניהם מיררו את חייהם , גם הם רוצים ללכת לבית הספר החדש.

נער פיקח, עני ויתום, בן שבע עשרה, נקרא בפי התלמידים בשם "ראש ערל". שאלתי לסיבת הדבר והשיבוני שהנער טיפש מכדי לקרוא במשנה או בחומש למרות  שבע עשרה שנותיו.  בשני שעורים פרטיים בכיתה ראיתי שהוא מהיר תפישה יותר מן האחרים, אולם בבית רבו הקודם היה עלוב זה ממלא תפקיד של שליח, משרת, סופג מכות, וברור שלא יכול היה להתקדם בלימודים. לא עברו חודשים מועטים ואני העלתיו לכיתה של לומדי תנך. אכן זו הייתה סנסציה בעיר; "ראש ערל" קורא בתנך, ובשבת יקרא הפטרה לנשמת הוריו.  רבים לא האמינו לשמועה. לשביעות רצונו הגמורה של הקהל שנתאסף אותה שבת בהמוניו בבית הכנסת קרא הנער את פרקו בהצלחה ורבו הקודם שהיה תמה על הדבר כעל מעשה נסים היה אחד מן המלמדים הראשונים שבא ללמד בבית הספר החדש.

יום אחד הופתעתי בראותי שקרוביו של החד מתלמידי מלאו את חצר בית הספר ובידיהם קערות וצלחות מלאות פירות, מגדנות, ועופות צלויים.  הסבירו לי שהואיל ובנם עלה מחלקה אחת, הרי הם נותנים כמנהג הארץ ובאו לכבד את כל התלמידים בסעודה קטנה, ולמורה מתנה מיוחדת בידם, וגדול היה כעסם בשעה שראו שגם את חלקי אני מחלק לתלמידים.  אגב, לא מועטים הם המלמדים בין היהודים וגם בין המוסלמים שעיקר פרנסתם על מתנות כאלו. ובשבילן הם מעלים כל שבוע אחד מן התלמידים ממחלקה למחלקה ולאחר שקבלו את המתנות, ומהן אף את חלקם של התלמידים, הם חוזרים ומורידים את התלמיד למחלקתו הראשונה בטענה שהניסיון לא עלה יפה.

פעם נמשכה סקרנותי בבית הכנסת אחר אחד מתלמידיי שהיה מחזיק בידו קומקום מלא מים ומעביר אותו אגב לחישות מתלמיד לתלמיד לפי התור. שאלתי לפשר הדבר והוא הסביר לי בבכי שאמו חולה קשה ולכם משקים אותה "מי תפילה" לרפואה.  משיצאתי מבית הכנסת ראיתי את אביו של התלמיד, איש בא בימים, מניח על יד פתח ביתו לבנה משורטטת קווים בפחם שחור, ובכל ריבוע וריבוע מונח לחם צמוק, בצל, בוטנים ומטבע בת פרוטה. דברים אלו נוהגים לערוך לפעמים קרובות על יד הפתח בשעת מחלת פתאום של מישהו, שהרי מן הסתם פגע בו "אחד מההם" ובמנחה כזאת מכפרים את פני השד הזועף ובטוחים הם למפרע שכל מי שייקח את המטבע מייד תעבור המחלה מהחולה אליו.

כדי לבטל אמונה תפלה זו הייתי נוהג לאסוף במשך כל החודש את כל המטבעות שבכל הפתחים, לקנות בהן פירות ולאכול את הפירות לפניהם. לתימהונם הגדול לא פצפצוני השדים ולא אונה לי רע.  ברם לעקירתה של אמונת הבל זו לא הועלתי. לתימהוני הגדול עבר קול בשכונה שלשדים אין שליטה עלי, הואיל ואני מארץ ישראל הקדושה.

בית המרחץ בהיראת הוא "חם" כל כך בחורף העז והקשה של אפגניסטן עד שכל אחד מביא אתו מביתו כד של מים חמים להתרחץ בהם. ולא מעטים הנופלים קרבן לדלקת הריאות, יש היוצאים בשלום לאחר מחלה ממושכת, אבל סיבתה של המחלה בעיניהם אינה הצטננות, חס וחלילה, אלא שוב שדים ... בטוחים הם שהחולה שפך בשגיה מים קרים על איזה שד או בן שדים, והאם בכעסה נוקמת ופוגעת בו. ואין תרופה אלא להביא בלילה שולחן מלא מעדנים לבית המרחץ, מנחה לאם הזועפת. למחרתו בודקים אם חסר דבר מה (לפעמים הבלן המוסלמי מנצל את ההזדמנות) ואם חסר סימן שנרצה השד מן המתנה והחולה יקום מחליו בכוח אמונתו הגדולה. ברם, אם במקרה חשש גם הבלן לשלוח ידו במעדנים מפחד השדים נוקטים אמצעי אחרון ופונים לאשמדאי שר השדים בהשבעות ובלחשים ...

לפי המסורת המקומית נחלקים השדים לארבע כיתות; שד טמא, שד טהור, שד יהודי ושד מושלמי[4]. השדים הטמאים משכנם; בחרבות, מרחצאות ובתי קברות, ומפני כך משתדלים שלא להימצא במקומות אלה ביחידות ובפרט בלילה. השדים היהודים הטהורים משכנם בבתי כנסת, והמוסלמים בבתי מסגד, ובחשיכה לא יעז איש להיכנס יחידי במקומות אלה בשום הון שבעולם.

נגד פגיעת שד מוסלמי משתמשים בלחשים מפסוקי קוראן באמצעותם של שייכים. נגד פגיעת שד יהודי מלחשים מפסוקי התורה, המשנה וספר הזהר.

--  סוף פרק שני –

--  פרק שלישי –

חולה שנפל למשכב ולא קם שבוע ימים ממשכבו למרות רפואות הבית, מיד מבהילים את זקני העדה ואת הנבחרים שבלחשניה ומשביעיה להעלות לו ארוכה; ואם לא הצליחו גם הללו מביאים סופרי סת"ם לכתוב קמיעות קדושים בטהרה ובקדושה.  הללו קושרים את הקמיעות בחיל וברעדה עם ספר תהילים. לאחר טקס של קריאת מזמורים בלחש במקהלה נישאות הידיים בבת אחת בפקודתו של הזקן שבחבורה למעלה מעל לראש, העיניים נהפכות בחוריהן מהתפעלות דתית חזקה, והנשמה עפה והולכת בעולם הטמירים והרזים ומשוטטת עד לפני כיסא רפאל המלאך והלאה מזה עד לפני כסאו של הקב"ה בעצמו ובכבודו. ובתפילתם ולחישתם הסודית בפסוק קדוש מלא רזים ומסתורין הידוע רק ליחידי סגולה מבקשים, מתחננים, מעתירים על האלהים שישלח את רפואתו לחולה.
משגמרו את הלחשים הם מורידים את ידיהם על זקנם הארוך, יורדים לאט לאט מהתרוממות הנפש הגדולה וחוזרים ונכנסים לעולם המציאותי, הגשמי והגס ...

ולפעמים לא הועילו כל התרופות והלחשים הקדושים, ומשכלו כל הקיצים פונים לחרטומים ואשפים מושלמים שכוחם אתם להתגרות בכוחות האפלים והטמירים.

אישה בת שלושים שנפגעה במחלת השיתוק בשעה ששלושת בניה נשרפו חיים לעיניה, לא נתרפאה למרות התפילות והלחשים של מבחר העדה. הבעל שמע לעצת הזקנות ה"חכמות" היודעות-כל, הלך והזמין אשף ידוע לגרש את הרוח הרעה מאשתו.  האשף הערום הושיב את החולה עצומת עיניים בחדר אפל, מסביב לה ערך לשונות פשתן טבולים בנפט והתחיל בעבודתו המסתורית כביכול; התיך עופרת באש ובשעת העבודה היה רוקד, מתנודד ומשתולל, מלחש, מתפלל, ותאום – בבת אחת – הצית את הפשתן באש, יצק את העופרת הרותחת במים והסיר את הצעיף מעל פני החולה. מרעש העופרת ובלהות הלהבה קפצה האישה כמוכת רעם, רצה החוצה ותתעלף. הזעזוע החזק הוצאה מקיפאון השיתוק ולאט לאט נתרפאה.

הכישוף הועיל. בעיני העם גדל שמו של האשף מאוד מאוד, כי שרה עם השד ויוכל. כל דברי היהודים שמעשים כאלה אסורים הם אף מן התורה לא הועילו. הם בשלהם; הרי תודה שסוף סוף הוא הוא שריפא אותה. פיקוח נפש דוחה שב כתוב, ונמצא שהדבר מותר ....

וכך, באמונות אלו עשו את הנוער שלהם ואת עצמם כשפנים מוגי לב. כל ילד חולה וחלש היה רואה בדמיונו שדים ורוחות בכל מקום ומקום. ופעם בשעה שהסברתי לתלמידיי שאין לפחוד מפני שדים ורוחות כיוון שאינם בנמצא, נתקפתי בזעף על ידי השמרנים ככופר בתורה ובעיקר; הרי "יזבחו לשדים לא אלוה". כתוב. ונמצא שהשדים קיימים.  כדי לבטל את השפעתם אחת ולתמיד הלכתי יחיד בבית הקברות, היהודי והמוסלמי בלילה, נכנסתי לבית הכנסת ומדרש כשאני יחיד ובלא אור, אכלתי את מנחת השדים בבתי המרחץ, אולם לדאבוני גם כאן היו התוצאות הפוכות מאותן שנתכוונתי להן. בשדים הוסיפו להאמין, ואני נעשיתי חצי קדוש בעיני החולים והזקנים שהביטו עלי כעל איש יחיד-כוח שאין לשדים שליטה עליו.

באותו השבוע הביאו אלי קבוצה של נשים חסידות לבית הספר חולה בת שבע עשרה שנה שכבר הספיקה ללדת ארבעה ילדים והיא מוחזקת בתור מוכת לילית. החולה רזה כשלד ומוכת שחפת מריבוי הריון בשנותיה הרכות, מלוכלכת ופרועת שיער, יושבת על הארץ בוכה ומתרפסת, "אדוני, זה שלוש שנים רץ אחרי כלב שחור בעל קרניים ולא נותן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. אנא הצילנו מידו פן ארד שאולה."

גערתי בה בכעס: "אין אני מרפא חולים. את, גבירתי החולה, לכי לך הביתה, ישני במנוחה, אכלי כראוי וייטב לך. שדים  נמצאים רק בדמיונך כי אינם במציאות."
אך היא עמדה על שלה ובכייהּ  בכי אישה מתחננת ומתרפסת. נצחתני קבוצת הזקנות ולמרות רצוני לחשתי על ראשה; "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וכו´"... ופתאום רואה אני את פני החולה והנה הם קורנים מאמונה ומהתפעלות, והחסידות העומדות מסביבה מתאמצות להתחזק בכוח איתנים ולראות כיצד ומהיכן יצא השד מגוף החולה, ובחדר מסביב מחנק וסירחון.  סוף סוף, משנתפטרתי מהן, ראיתי את עצמי נדכא ועצוב על המסכנות והבורות. ולהגדיש את הסאה, נמלא ביתי בערב בקרוביה של האישה, הוריה ובעלה שבאו להודות לי על החולה שמרגישה את עצמה בטוב.

לאחר אותו  מקרה, היה עלי להשתמש בזכותי שחייל משרת ילווני תמיד לבית ולבית הספר. לולא הגנתו בטוחני שהייתי נהפך ונשאר לחשן מושבע ומרפא חולים כל ימי חיי ...

---------

בשלוש הערים הגדולות באפגניסטן, כאבול, קנדהאר והיראת, הבנויות כמעט בתכנית אחת, מתקבצים מימי הגשמים בבריכות פתוחות גדולות, כ-30 מטר לאורך ולרוחב. בכל אחת משלוש הערים נמצאות מעשר עד 12 בריכות  כאלה המספקות מי שתייה ומקור למלריה ולקדחת. בקיץ שורצות בהן צפרדעים לאלפים ומהנות בערבים את התושבים בקונצרטים משונים האהובים על האפגאנים מאוד.

תושבי היראת מתקנאים מאוד בצפרדעים שקנו לעצמן שם תפארת. לפני ששים שנה אגר עבדול רחמן חאן, מלך אפגניסטן, צפרדעים בכדים לבירתו כדי להנות בקולן את נתיניו הנאמנים[5].

המים מובאים לבתים על ידי שואבי מים בנאדות עור מלוכלכים, מלאים מיקרובים, ורוב הילדים חולים במחלות שונות אשר בריפויין עוסקות נשים זקנות המקרבות את יום המיתה בתרופותיהן.

מחלת האדמת והאבעבועות עושה בילדים שמות לאלפים. אמנם מרכיבים הם אבעבועות לילדים אולם בנוסח פרימיטיבי ואכזרי מאוד. לוקחים פצע של חולה אבעבועות ומרכיבים. וזו דרך ההרכבה; חותכים את בשר זרועות התינוק הרך והבריא בסכין פשוטה ובחתך זה מכניסים את הפצע הלקוח מגופו של חולה. שמים עליו צימוק וסיד והאבעבועה המורכבת נקלטת בגוף הבריא. ששים אחוז מהילדים שזכו להרכבה זו מתים מהרעלת דם. השאר, אותם שזוכים לצאת בשלום, נשארים בגוף מלא צלקות של אבעבועות ולפעמים עיוורים לכל ימי חייהם.

 בדרך כלל גורמים אי הניקיון ואי הזהירות של ההורים לריבוי המחלות. הנשים מבקרות בבית רעותיהן בלוויית בניהן החולים באדמת, והגברים היושבים צפופים בביהכנ"ס ובתי מסגד מעבירים לבניהם מיקרובים שדבקו בהם משכניהם החולים.

ביום אחד בשנת 1929 מתו בעיר היראת המונה כחמישים אלף נפש יותר מארבע מאות ילדים.

המושל, שהתעניין בתזכירי, הזמין עוד באותו חודש שני רופאים מהודו להרכבת אבעבועות, חינם, בין התושבים. כיוון שהיהודים פחדו וסירבו ללכת לרופא זר שלא מעדתם, הרכבתי אני את האבעבועות, לפי ההוראות שקיבלתי והניסיון שרכשתי במכון פסטר בירושלים קודם נסיעתי.

תחילה התנגדו ההורים להרכבה מודרנית זו והצטרכתי להוציא מידי המושל חוק, המחייב את היהודים בהרכבת אבעבועות. אחד משכניי היהודים, ששלושה מבניו מתו במחלה זו, סירב לחסן את בנו הרביעי וגמר אומר לתתו ביד הגורל. ניצלתי את אמונו בי בהבטחה שלא ארכיב לילד שלא ברצון ההורים ובהזדמנות, כשלא היה איש בבית, הרכבתי את האבעבועות לקטן. המעניין הוא, שלאחר שלושה שבועות, כשנודע הדבר להורים, לא היה גבול לשמחתם. [6]

פרק רביעי

אמאן אללה חאן[7]
בשעה שעלה אמאן אללה על כס המלכות, מצא את ארצו במצב של תוהו ובוהו במובן פוליטי, כלכלי וכספי. אנרכיה גמורה בלי דין ודיין. כל דאלים גבר שלט במרחבי אפגניסטן. מנהיגי העם ושליטיו היו עיניהם  לבצע ולהוללות. לילה לילה התפרעו בזרועות יפות תואר מתורכיה, קווקז, פרס והודו. כל ענייני הממלכה הוזנחו והרקדניות הערומות מלאו את הגנים וההרמונות. במנגינות חלילים ותופי הודו ופרס הוציאו השרים את זמנם באש תאוות פרא גועשות. האופיום והחשיש השכיחו מלב ההוללים את עמם המדוכא הכורע תחת העול הכבד מנשוא. אדישותה של המשטרה הוסיפה על השחיתות. השודדים פרצו וגדלו בארץ. השייכים, מנהיגיהם הרוחניים של העם עשו עצמם קרניים באנרכיה השלטת ורדו בעמם בשלטון ללא מצרים עד שפעמים היו גם שרים ומלכים נתונים לחסדם.

כשנרצח אביו של אמאן אללה על ידי הודי בן בנרס, סוכן צעיר ממשלה אימפריאליסטית אשר ניסה להתנקש גם בחייו של מוסטפה קמל פחה, תפש אמאן אללה את הגה השלטון בידיו ובכוחות עצומים של מרץ וכוח רצון ניסה להפוך את סדרי המדינה וחייה ולעשותה ארץ תרבותית ונאורה.

בעזרת חותנו, מחמד טרזי חאן התורכי, שהיה תלמידו המובהק של אתתורק, נושא לפיד המרד במזרח, הוציא אמאן אללה פקודות דחופות להבראתם של העם והארץ. בשנת 1919 הוציא תקנות מודרניות בענף המטבעות והעוצר, שווזירי הכספים היו ממלאים את כיסיהם ממנו. את כל הפקידים החליף בחדשים, מתקדמים, מחסידי נשיאה של תורכיה החדישה. שלוש שנים לאחר כך הכריז על חובת צבא כללית, והזמין קצינים למאות מתורכיה ומגרמניה לאמן את צבאו החדש. כן פתח רשת בתי ספר בכל הארץ, הזמין מורים מהודו, תורכיה, מצריים והכריז על חובת לימוד.

ולסוף שנה שנייה הגיע עד גולת הכותרת. אמאן אללה, הדיקטטור הדמוקראט, נצר למשפחת מוחמד נביא האישלאם, נתן קונסטיטוציה לעם שלא הבין את ערכה. בתוקף צו מלכות אסף נבחרים מכל הערים והושיבה בבירתו כבאי כוח העם. עִם זה ביטל מנהגים משונים שנשארו בירושה מתקופת האלילים, הנהיג שיטה מודרנית בענייני מכס, סייע לתוצרת המדינה, ולבסוף עמד והכריז על חופש גמור לכל נתיניו בלא הבדל דת וגזע.
היעודים והשיעים המוסלמים, חסידי עלי שהיו נרדפים על דתם באפגניסטן הסונית, שאפו לרווחה. בתנופה אחת, כמוסטפה קמאל רבו, הרחיק המלך הצעיר את השייכים, מנהיגי העם ומושליו הרוחניים מיום בו אפגאן בכנפי האיסלאם.

בשיכים, שלא יכלו לראות כמובן בירידה זו של כוחם והשפעתם ולעבור עליה בשתיקה נראו סימניו של מרד עולה. אבל המלך הצעיר ריסן אותם ביד חזקה וחנק את המרד בדם מנהיגיו.  נגד דברי הרעל של השייכים הציף את הארץ בנאומים ומנשרים ועורר את העם להשתחרר ממנהיגיו הרוחניים שעיניהם להנאתם בלבד.

אחיי ועמי ! בני ממוחמד והאשלאם! הרעים אמאן אללה באחד ממנשריו – מלכיהם הקודמים הזניחו את הממלכה בידי השייכים בתקווה שבאי כוח הנביא יתנו בכם את עינם לטובה; אך הביטו וראו עד אנה הביאונו, עניים אנו בכסף וברוח, חלשים בכוח ונתונים בין שיני הכופרים מצפון ומדרום ... השיכים רועינו שמנו ועבו על חשבונכם, להם הכסף, החוק, השלטון והנשים היפות. אתם עובדים בפרך ואוכלים לחם עוני וגרים במרתפים ואילו אישה אחת לעבודת בית אין לכם (באפגניסטן גדול אחוז הגברים ובני דלת העם שאינם יכולים לקחת נשים מפני המוהר הגדול), ואף למושלמים טובים לא עשאוכם השייכים. "דין מוחמד בסיף" כתוב בקוראן הקדוש. ואיה גבורתכם וכוחכם. לשועלים דמינו בעיני שכנינו, תורכיה, פרס, המתעוררות ומתקדמות. עמי, שליט פרס והודו לשעבר, איכה ? התעורר וזקוף ראשך בגאון. קח בידך את השלטון, כי לך הוא.

בתעמולות אספות עם גדולות הבאיש את השייכים בעיני עמו עד לזוועה ולאפס. והשייכים חרקו שן וחיכו במסתרים ליום עברה, לסוכני ממשלה זרה ... הללו רעד תקפם בשעה שקראו הת המנשרים של המלך לכבוש את הודו. במשך זמן קצר שונתה אפגניסטן מקצה אל קצה. רבעים חדשים, ערים חדשות נבנו מחוץ לכל עיר. בתי ספר, קסרקטינים, בתי חולים, מכס, דואר, דפוס וגנים ורחובות מרהיבי עין צצו לתפארה. הנוער כבש בהתלהבותו את מפלגת הזקנים הוריהם אוהבי הישן. אף אלו, הרבה מהם עמדו בראש הנוער והעצילו על התנועה מתפארתם.

ימי העוני עברו חלפו, למרות המסים הכבדים נשאר גם לאיכרים במה להחיות את נפשם ואף כסף צברו. הסוחרים עשו חייל בכוח הביטחון הטוב במדינה, הצבא גדל מספרו ומדריכיו האירופיים זיינוהו בנשק מודרני חדיש והדריכוהו בשיטה צבאית חדישה. הנספחים הזרים בצירויות השונות של אירופה רגזו, אבל העם הלך ועלה ושירת דרור וחופש רעמה בכל הארץ.

היהודים שיצאו פתאום לשוויון זכויות התקדמו בצעדי און ובפרט באמאן אללה הביט עליהם באהדה ודרש טובתם בכל עת. היהודי מוסה גול העשיר היה הראשון שאסף תרומות בין אחיו והגיש למלך אווירון במתנה. למרות התנגדותם והתמרמרותם של רבנים אחדים שבקרו את המצב הקודם, שכן חינוך והשכלה עשויים להרחיק את לב הנוער מעל תורתו ועמו, חנן המלך גם אותם ופטרם מחובת הצבא ואף מלימוד החובה הממשלתי לבניהם. ולא עוד שהניח בידם את הנהלת ענייניהם. ואם אמנם מסר בידי איברהים חאן, מושל היראת, ייפוי כוח מלא לעשות בבתי הספר כרצוני ואף להשתמש בכוח כפייה בשעת הצורך, לא שכח לומר לי את כוונתו של המלך הטובה ליהודים ובעצותיו הטובות הצילני לא פעם ממצבים קשים בהנהלת ענייני היהודים.

הצעירים היהודים שחזרו מערי אירופה ורוסיה ראו כמה גדולה הבערות בקרב עדתם ובאו אף בדרישה מלאה להכניס שינויים יסודיים ברשת החינוך, לסגור בבת אחת את כל שאר בתי"ס וכן להביא קצין צבאי ללמד את התלמידים התעמלות. את הבקשה האחרונה מלאתי בעצמי לשביעות רצונם הגמורה של התלמידים ולמורת רוחם של ההורים שבאו למחרתו בתלונה; מה העבודה הזאת ? הרוצה כבודו לעשות מבנינו מוקיונים או רקדנים ? מה התנועות ידיים למעלה, למטה, לצדדים ? רוצים אנו קול יעקב ולא ידי עשיו. וכל הסברותיי שההתעמלות יפה לבריאות ושאף בירושלים עיר הקודש עוסקים בהתעמלות לא הועילו. התלמידים – טוענים הם – הזניחו את תלמודיהם מפני תרגילי הצבע ובשבתות הם עוסקים בתמרונים ובתרגילי התעמלות, מחללים את השבת ועוברים על ל"ט מלאכות האסורות מן התורה. ובייחוד המלמדים הללו מצאו להם מקום לגבות את חובם והחלו רוגנים במחנה נגד חילול שבת והזנחת התורה שפשו במחנה הנוער בהשפעתו של המורה מגולח הזקן העובר על כל תשחית, וכדי לשכך את זעפם ולהשכין שלום בישראל התחלתי מגלח את זקני במכונה במקום תער, מה שעורר את צחוקו המלא של המושל,  ובמשתה אחד התלוצץ על המורה ה"עובר" ממפלגת המתקדמים למפלגת השמרנים.

ברם, לא הונח לי. הצעירים המתקדמים מצד אחד והשמרנים מצד שני הכוני בלשון. הראשונים על שאינני ממלא את תפקידי כראוי והאחרונים להיפך, טוענים שכבר הפכתי את התלמידים מכבשות תמות לשדים ארורים. המושל פטר מלפניו גם את אלו וגם את אלו באמרו שאין זה מעניינם, אולם אינטריגות אלו הדאיבו את ליבי.
המושל הטוב ביקש לעודדני בעצות, דברים, ובבירור הדעת. "דע לך," היה אומר לי, "כמוני עובד אתה לטובת אחיך, והרי עם קשה עורף אתם, כך כתוב בתורה, לא כן ? אין דבר, אל תתעצב, גם בני עמי מכים איש את רעהו בלשון ובסתר, לא אשמתם היא אלא אשמת הבערות. ובפרט שאתה מתבודד יותר מדי שם בגטו, מן היום והלאה תבוא אלי בכל יום רביעי ושישי ונצא לצוד ולשוח." לדאבוני לא יכולתי לקבל את הצעתו במלואה, ואף הוא הורדה שהצדק אתי. האלהים יודע מה היו היהודים חושבים אילו הייתי נמצא יום שלם עם המושלמים. ודאי היו חושדים בי במאכלי טרף וחזיר ... ובמצב אווילי זה הוכרחתי אפוא לשבת ישיבת קבע בין אנשים מן "הימים ההם". בלילות החורף הארוכים הייתי אתם בשעורי הקודש והרש"י, בלילה פעמים קראתי לפניהם שעורים בהיסטוריה עברית מאחרי הרבן הראשון, מה שמשך את לבם ונתן לי סיפוק רוחני ונפשי. וביום המשכתי בעבודתי בין תלמידי המלוכלכים עד לזוועה. מובן שלא במעט נהניתי מנשפי היהודים. כמעט בכל אחד משבעת ימי השבוע. משתה חתונה, או ברית, הנחת תפילין, חג לצמיחת שיניים לילד, גזיזת שיער, לידה, קידושים, אירוסים וכיוצא בזה.

ברכת הקידושין וטקס החתונה ערוכים כך שבשעת שבעת הברכות לא יימצא אף צל של אדם זר בחדר של החתן והכלה. הקהל עומד מבחוץ, שומע את הרב המברך על סף הדלת ויוצא ידי חובתי בשמיעה, מחמת הפחד. כך חוששים הם שמא יימצא שונא שיכשף את החתן בשעת הטקס והחתן האומלל לא יוכל לצאת ידי חובת בעל כלפי אשתו, ובפרט שמעשה הכישוף פשוט ביותר וכל אחד יכול לעשותו. אם רק ילחש שונא קללות בשעת הברכות ובשעת מעשה יקשור קשרים בחוט יבוצע זממו. ולא מעטים היו החתנים שקללו את חייהם משהגיעו לידי כך, והתוצאות חמורות. איני יודע אם בא הדבר בכוח האמונה או מתוך חולשה, אבל גדול הוא הפחד ומקפידים להרחיק מן הטקס כל זה שאינו מן המשפחה. אותי לא הפלו לטובה חוץ מפעם אחת.

החתן אמנם יכול לשוב לאיתנו אם יפתחו הקשרים, רבני העדה נידו והחרימו את עושי העוולה, ואף כל פי כן היה קול יוצר מזמן לזמן חתן פלוני בן פלוני כוש, ודי ביזיון וקצף בכל המשפחה.

והכלה מקושטת לתפארת, תאווה לעיניים, ואין קישוטיה נופלים מקישוטיהן של כלות אפריקה ומדגסקר. בערב החתונה נתלשות שערות הקודקוד שלה אחת אחת בידי המיילדת ובידי קרוביה בשיעור של שתי אצבעות מעל למצח ומדביקים בדבר את קשקשי כסף וזהב לכל שבעת ימי המשתה. ואם גדולים מכאוביה של הכלה ואם המצח צבה והקדקוד מתנפח אין בכך כלום, שהרי קישוט זה הוא הנותן לה חן בעיני בעלה ומחבבה עליו והיא מקבלת אפוא את הייסורין באהבה.

הצמות קלועות רצועות רצועות כנחשים קטנים מרוחות בשמן מור ודבוקות בדבק של עצי אפרסקים המקשה אותן כקרניים. במשך כל זמן המשתה משעה שש בערב עד שעה שתים עשרה יושבת הכלה שלובת ידיים ומקופלת רגליים ועיניה עצומות, לא תאכל ולא תשתה, לא תניד עפעף, פן תאמרנה הנשים האורחות חצופה היא הכלה חס ושלום. ורק בשעה שהקהל מתחיל להתפזר מעבירים את הכלה מעל למדורת אש גדולה, לשרוף מאחוריה את הקשרים עם בית הוריה ולהידבק בבעלה כל ימי חייה.

הקהל בכל המשתאות יושב בנימוס ומעביר את זמנו בעדינות. איש לא ירים את קולו מחברו, דברי חכמים בנחת נשמעים, ובני היראת כולם חכמים ונבונים.

הם יושבים מקטנם ועד גדולם כשהם שותים יי"ש ביד רחבה (יי"ש אפגניסטן מן המשובחים הוא בכל המזרח, 90 מעלות אלכוהול), ונהנים משירי הבחורים או הזקנים. זה פותח וזה גומר והשלישי ממשיך בשירי הלל לחתן ולמשפחתו.

כדי י"ש שלמים מתרוקנים במשתאות, ואף פעם לא ראיתי איש משתכר ומתהולל. השתייה במקרים אלו חובה, וכן תרופה בדוקה לכל מיני מלחלות – למלריה, לקדחת, לכאב בטן, כאב שיניים, לכל מכל כל, ואסור לסרב, חייבים לשתות לכבוד החתן, לכבוד הכלה, ההורים, והרבנים, ואחר כך לכבוד שלושת האבות ושבעת הנביאים ועוד ידם נטויה, וערב אחד כמעט הלכתי לעולם האלכוהול מכאבים נוראים של משקה-חיים זה.

לנגן בכלי  מלאכה בזויה ושפלה היא בעיני היהודים ולפיכך הם שוכרים לעצמם מנגנים מושלמים להנות את הקרואים בקולם ונגינתם. המנגינות האפגניות פרימיטיביות הן חחד גוניות, חיקוי בלתי מוצלח למנגינות הודו ופרס, ורובם של כלי הזמר הם מבני פרס הפורטים על כינור ונבל, מחיים מתים במנגינותיהם העליזות, מלאות החיים, ו"ממיתים" את החיים בשירי התוגה השקטים, המלטפים והמיישנים.

אצל המושלמים באסיה אסור כידוע לגברים להיכנס להרמון וכמעט בכל בית חדר הנשים לחוד וחדר הגברים לחוד. היהודים במדינות אלו לא יצאו מכלל השפעה זו. הרבה פעמים  שהוזמנתי בשבתות ובחגים לבתים יהודים מצאתי את הנשים יושבות בפינת הבית ופניהן הרעולות מופנות אל הקיר. וכדי שלא להשבית את שמחת שבתם הייתי מסרב להיענות להזמנותיהם. נענה הייתי רק בתנאי מפורש שאחשב בביתם כאחד מבני הבית, כלומר שהנשים לא תשבנה כמנודות מחוץ למחנה.  המתקדמים שמחו על כך והסכימו ברצון ומעט מעט נעשה דבר זה מקובל והחומרות וההבדלות על הנשים הוקלו. ובכל זאת אף פעם לא הניחו בבית בלא השגחת הזקנות בנות התשעים, העוורות למחצה, החוששות להשעיר את נכדותיהן בנות התשע ועשר בחברת גבר זר בלבד ....

אם קרה ורציתי דבר מה היו מוסרות לי הנשים או הבנות את הכוס או דבר מה אחר ביד עטופה ובפנים רעולים. פעם בשעה שנועזתי לשאול שיראוני את הקלה המקושטת שהרבו כל כך הרבה לספר עליה כשהיא יושבת בחברת רעותיה, כמעט גרשוני הזקנות מפתח הבית בשערורייה[8] גדולה, ורק הודות ליהודי אחד שעשה הרבה שנים ברוסיה זכיתי לראות כלה בחברת רעותיה, את בתו.

אמאן אללה בשעה שחזר מאירופה שלח כמאתיים בנות יפות ממשפחת המלוכה וממשפחות השרים לתורכיה ואף למרות רצונן כדי שתתחנכנה שם למורות ותחזורנה לארץ לפתח את החינוך בין הנשים בארצו.

בנות אלו שאחדות מהן חזרו מייד משום שלא יכלו להסתגל לאקלים תורכיה חוללו נפלאות למרות הזמן המצער שהיו בחו"ל; בקנאותן הגדולה בקשו לשרש מעמן את האמונות הטפלות ואחדות מהן הרחיקו ללכת עד שההורים היו מוכרחים לאחוז ב"אמצעים חינוכיים יסודיים" במשפחה פן תצאנה לתרבות רעה. ודוגמות אחרות מבנות אלה הכריחו את השרים ושאר משפחת המלכות לבקש מן המלך שימהר להחזיר את כל המורות מתורכיה קודם שנשחתו לגמרי מן ההתקדמות והציביליזציה של אירופה.
בייחוד גדלה התרעומת בין הזקנים ואחדים  מהם הזכירו למלך את הנשים בסין שפעם משלו בארצן והכניעו לרגלן את כל הגברים, וטענו לפני אמאן אללה שיישמע לעצתם וימהר להחזירן, כי טוב להם המוות מאשר להיות נתונים לממשלת נשים, שכן ודאי תלמדנה הבנות שם בתורכיה החדישה את כל התורות החדשות ובבואן לארץ תהפוכנה את המדינה כל סדריה על פיה[9].

תם פרק רביעי