אדון הקליפות דלת המכונית נפתחה ומתוכה הגיחה דמות גבוהה וצנומה במעיל גשם שחור. אויר הלילה היה קר והרוח פרעה את שיערו הארוך. הוא פסע לאיטו לעבר הפתח כשכתפיו כפופות מעט, סוקר את הסביבה מבעד למשקפיו חסרי המסגרת. במרחק מה מאחוריו פסעו המאבטחים כשני צללים כהים ודוממים. הוא שמע את ההתלחשויות ואת תקתוק המצלמות. הוא לא הפנה את ראשו. עיניו האפורות ותווי פניו החדים לא הסגירו כל רגש. איש מן הנוכחים לא ידע מה דעתו על המהומה שחוללה הגעתו. איש לא ידע האם הוא בכלל מקדיש לכך מחשבה. האנשים שהתקהלו סביב הפתח ידעו כי הוא שב לאחר שנות היעדרות ארוכות אל העיר בה גדל, אל העיר ממנה יצא לחולל סערה בעולם. איש מהם לא ידע דבר על אשר מתחולל בנפשו. כבר קרוב לעשרים שנה שאלישע שץ, מי שכונה 'נביא האופל', מחולל סערה בכל מקום אליו הוא מגיע. כבר קרוב לעשרים שנה שהוא מפגין את שוויון נפשו כלפי הסערות אותן הוא מחולל. הדעות לגביו נעו מסגידה עיוורת ועד לתיעוב מוחלט. היו שתיארו אותו כגאון והיו שהשמיצו אותו כנבל ושרלטן. בכל העולם צעירים דיברו עליו כעל משיח מודרני, בזמן שאנשי דת הגדירו אותו כשטן וכהתגלמות הרוע. נדיר הדבר שסופר והוגה דעות זוכה למעמד כזה. נדיר עוד יותר שהוא זוכה לכך עוד בחייו. היו שהשוו אותו לסארטר, ללייבוביץ' או לוולבק. אולם הוא היה כריזמטי יותר, עשיר יותר ואפל יותר. בניגוד להוגים אחרים, אשר שאפו להעמיד מופת מוסרי כלשהו, הרי שהוא הצהיר, שוב ושוב, על היותו דמות אנטי-מוסרית. על דבקותו השלמה, חסרת הפשרות, בכוחות האופל. נראה כי היה זה אך אתמול, כשעוד היה נער צעיר אשר חיפש את דרכו בעולם, חיפש באותו להט השמור רק לנואשים באמת. לילות שלמים היה הוא משוטט בעיר הזו, בשווקיה ובסמטאותיה, בין ספריותיה ובתי המדרש שלה, כשספקות אוכלים את נשמתו. ימים רבים היה הוא מבקש אחר תשובה, מוכן למכור את נשמתו תמורתה. הוא היה נודד בין החכמים והמטורפים, בין הפילוסופים והמיסטיקנים. אך ככל שחיפש, לא נמצא איש אשר יכול היה לתת מענה לשאלותיו. הוא השתוקק לצלול אל מעמקי המציאות, הוא מוכן היה לצעוד בדרך עד סופה, ובלבד להגיע אל אותה אמת מיוחלת. אך לשווא. ככל שהעמיק לחפור כך העמיקו גם התהומות אשר בנפשו, והקושיות רק הלכו וגדלו. יום אחד, במהלך שיטוטיו אלו, התוודע הוא אל שמעון יוספזון, או רבי שמעון, כפי שכינוהו אחדים. היה זה זקן תמהוני למדי, אשר חי בשולי עולם הרוח. ספק פילוסוף עממי, ספק אדמו"ר ללא חסידים. אגדות רבות הילכו אודותיו. אמרו כי הוא גורש מכל מקום בו לימד. אמרו כי הוא העז לומר דברים שאיש מלפניו לא אמר, כי הרחיק הוא לכת מעבר לכל אדם. היו שאמרו כי הוא הרחיק לכת יותר מדי. למרות חזותו הבלתי מרשימה, הבין שץ בחושיו המחודדים כי זה האיש אשר עשוי לתת לו את התשובות אותן חיפש. במשך זמן רב עקב הוא אחריו, כשהוא מחפש את קרבתו ואינו נרתע מפני מוזרויותיו של הרב הקשיש. רק כעבור זמן הסכים רבי שמעון לקבל אותו, כתלמיד. שץ חש כי מכאן ואילך עולם חדש מתגלה לפניו. רבו חשף בפניו מעמקים עליהם לא העז לחלום, וגילה לו סודות עמוקים מני ים. הוא לימד אותו להתבונן מעבר לפני השטח, לראות את המשמעות שבחוסר המשמעות ואת חוסר המשמעות אשר במשמעות. הוא לימד אותו כיצד להשתמש בספק כסולם, כיצד לראות את השאלות כשער אל מציאות אחרת. דומה היה כי כל תהומות הנפש גלויים לפניו וכי כל הרקיעים מוכרים לו. שץ צלל בעקבותיו אל שורשי הקיום. עד אשר לילה אחד, רבי שמעון לימד אותו את אחד הסודות העמוקים ביותר, את סודו של הצד האחר. "איש לא יודה בכך לעולם," אמר הרב בעודו מלטף את זקנו "אולם העוצמה האמיתית, אין היא נחלתו של הטוב. נמצאת היא שם, בצד האחר. התשוקה, הכוח והמעמקים, כולם הם נחלו של הרוע, נחלתם של עולמות התוהו והאפלה. הטוב הוא לעולם חיקוי חיוור ודהוי. כי זה לעומת זה עשה אלוקים. הקדושה לעולם מנסה לחקות את העוצמה השוררת בטומאה." שץ היה נסער ומבולבל "אם כך הם הדברים, מדוע בכלל אנו צריכים לעשות את הטוב? מדוע שלא לחצות את הקווים, לבחור ברע באשר הוא רע?" רבי שמעון נאנח. "שוב אתה תופס את הדברים בצורה פשטנית." אמר "הרוע הוא הסטרא אחרא. הוא הצל, האפלה, המקום בו אתה אינך נמצא. אי אפשר להגיע אל הצד האחר. אז הוא פוסק מלהיות אחר, וממילא הוא מאבד את כוחו." שץ התבונן בו בחוסר הבנה. "טוב, ננסה שוב. אתה צריך ללמוד לראות את המורכבות. התהומות אמנם נראים עמוקים, והם אכן כאלה. אולם הם עמוקים רק כאשר אתה מתבונן בהם מבחוץ. אם תנסה להיכנס לתוכם הרי שתמצא עצמך מדשדש בקרקעית, בתוך עולם שטוח וחד ממדי. אם תנסה לאחוז את הרוע הרי שהוא יאבד את ממשותו, ותמצא עצמך אוחז רק בקליפה. יותר מזה, בדרך זו תהפוך אתה עצמך לקליפה." "מצטער, אבל זה לא נשמע הגיוני. אם שם נמצאת העוצמה, מדוע עלינו להסתפק בחיקוי? לא יתכן שאין שום אפשרות להכנס לשם ולצאת בשלום. האם אין שום אפשרות להשתמש בעוצמה האדירה הזאת?" הרב חייך. "רבים ניסו," אמר חרש "ולא עלתה בידם. מסופקני אם דווקא אתה תצליח." הם לא המשיכו עוד לדון בכך, אולם מאותו היום החלו הדברים לנסר במוחו של שץ. לא עברו ימים רבים ושץ השלים סוף סוף את ספרו הראשון, 'סמאל', הספר אשר עתיד היה לחולל היסטוריה. בהתרגשות מהולה בפחד הוא הראה את כתב היד לרבו תוך שהוא מבשר לו כי הצליח למצוא מו"ל. הרב הקשיש סיים לעיין בכתב היד. "אני מבין שהחלטת ללכת עד הסוף." הוא אמר בחצי חיוך. שץ הרכין את ראשו במבוכה. "כן, אפשר להגיד. לא מצאתי הרבה טעם בניסוחים מעורפלים ובפסיחה על שני הסעיפים. מן הסתם יהיו כאלו שלא יאהבו את מה שאני אומר. מן הסתם יהיו כאלו שיגידו שחציתי את כל הקווים. אבל אין מה לעשות. מישהו צריך להגיד את האמת, כפי שהיא. אבל מה עם התוכן?" שאל הוא בשמץ של חשש "מה דעתך? מה אתה חושב?" הרב נאנח קלות. "לא רע, בסך הכל" אמר "אבל כרגיל, קצת..." "קצת מסוכן?" "לא, קצת פשטני. הנקודות שלך נכונות, אבל אתה מתעלם משאר ההיבטים של הבעיה. אתה חייב ללמוד לחשוב בצורה יותר מורכבת אם אתה רוצה להתקדם." זמן קצר לאחר שהתפרסם הספר הוזמן שץ להרצות בכנס צנוע. היתה זו הפעם הראשונה בחייו בה התייצב בפני קהל והוא היה מלא בחששות. הוא החל לדבר בהיסוס כאשר לפתע, מבלי להבין כיצד, הוא חש כי רוח אחרת מפעמת בו. כוחות אדירים געשו בקרבו וסחפו אחריהם את הקהל. הוא דיבר כנביא, כהוזה, כשהאש בוערת בעיניו ומפיו בוקעות מילים כמותם לא אמר אדם מעולם. הוא גרר את מאזיניו אל תהומות היאוש ואל מרומי הרקיע, הוא חשף אותם למעמקי השאול ולכוחות התוהו. המאזינים הלכו אחריו מוקסמים, מחושמלים, בלא יכולת להתנגד. כשסיים את דבריו הם נותרו המומים, מנסים לעכל את מה שאירע זה עתה לנגד עיניהם. רק כעבור מספר רגעים התמלא האולם בסערת תשואות. "אף פעם לא ראיתי סופר מתחיל זוכה לכאלו מחיאות כפיים." מלמל מנחה הכנס בהתרגשות. שץ האזין לקול התשואות כשהוא סחוט ונוטף זיעה. רק אז קלטו עיניו את רבו הקשיש באחת השורות האחרונות כשעל פניו חיוך לגלגני במקצת. "מה דעתך?" שאל אותו שץ לאחר רדתו מן הבמה. "כל מה שאמרת אולי נכון עקרונית," השיב הרב בזהירות "אבל זה לא ממש רלבנטי. אין טעם לדבר בלי סוף על כוחות הרוע אם אינך יכול לעשות בהם כל שימוש. דיון כזה לא יקדם אותך לשום מקום." "אבל ראית את הקהל? אני מאמין שבאמת הצלחתי לחדור לנקודה הפנימית שלהם. באמת הצלחתי להשתמש באותן עוצמות שעליהם דיברת. הרגשתי את זה, זה היה הדבר האמיתי! אפשר עם זה לעשות מהפכה בעולם." הבעה של תוגה התפשטה על פני הרב. "חוששני שמעולם לא הבנת באמת מהו הצד האפל, מעולם לא הבנת את משמעות הירידה אל הקליפות." אמר לאיטו "מסתבר שיש בורות שמבחינים בהם רק לאחר שנופלים אל תוכם." הציבור הרחב, מסתבר, לא היה שותף לביקורתו של הרב שכן הספר נחל הצלחה אדירה. המבקרים, לעומת זאת, התחרו ביניהם בהשמצות. הם הגדירו את שץ כאדם מסוכן לציבור, כמטורף, כמגלומן חסר מעצורים. הם טענו כי רעיונותיו מסכנים את עצם קיומה של החברה. שץ עצמו נהנה מאד מהתיחסויות אלו והוא הרבה להתראיין כשהוא מטיף לצלילה אל תוך מעמקי האופל ולגאולה באמצעות ניתוץ כל הכבלים. ספריו הבאים היו גם הם לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות. שץ הפך לדמות שנויה במחלוקת. רבנים ואישי ציבור קראו לשרוף את ספריו ולעצור אותו. עשרות תביעות הוגשו נגדו. הוא שוטט בעולם כשהוא מרצה את משנתו בפני חבורות של חסידים קנאים. הוא נאם בלהט מתפרץ על קסמו של הרוע, על התשוקה להרס. בכל מקום אליו הגיע נערכו הפגנות בעדו ונגדו. שמו הפך שם נרדף לאנרכיה ואלימות, אך עבור אחדים סימל הוא גם חופש ומהפכה מחשבתית. "ישנו רק ציווי אחד, רק דברה אחת ויחידה" הוא שאג בפני המונים בכנס אנרכיסטי בפראג "עשו את הרע! עשו את האסור, את הנורא מכל, את אותו הדבר עליו אינכם מעיזים אפילו לחשוב". אנשי 'כנסיית השטן' הכריזו עליו כקדוש, רבנים הכריזו עליו חרם, אנשי תנועות ימין בארה"ב ניסו להתנקש בחייו ובגרמניה הכריזה עליו קבוצה של ניאו-נאצים כעל 'דר צוויטה פיהרר' . נדמה היה שההצלחה שנוחל שץ היא בלתי מוגבלת. ספריו נמכרו במליוני עותקים ושמו הפך נישא בפי כל. גם בעולם האקדמי- אשר תחילה התעלם ממנו והתייחס אליו בבוז- נמצאו לו עד מהרה מעריצים אשר לימדו את משנתו וכתבו מחקרים אודותיו. בכל מקום, כאשר מאן דהו רצה להיחשב לאינטלקטואל או להיראות נועז וחדשני, היה עליו רק להזכיר את שמו של שץ, או לצטט מכתביו. בזכות הופעתו הכריזמטית וההילה האנרכיסטית שהתלוותה לשמו, הפך הוא למרצה מבוקש בכל כנס בינלאומי ולאורח של כבוד בכל מסיבות החברה הגבוהה. הוא המשיך לשוטט בעולם כשהוא מעצים את האגדה סביבו, מחולל שערוריות ומנהל אורח חיים ראוותני. אינטלקטואלים שמרנים המשיכו למתוח עליו ביקורת בטענה כי הוא סתם דמגוג שטחי אולם הוא לא התרגש. "הם פוחדים מפני." אמר באחת מתכניות האירוח הרבות בהן השתתף "הם יודעים שאני מאיים על מעמדם ועל המשרות שלהם. הם יוצאים נגדי כי הם יודעים שאני מטיף לחופש, ממנו הם כל כך פוחדים." ואכן, למרות כל הביקורות רעיונותיו של שץ החלו מחלחלים גם לציבור הרחב. הוא הפך לאישיות נערצת. להקת רוק כבד הוציאה אלבום המוקדש לשיריו ודוגמניות שרצו לטפח תדמית מתוחכמת התוודו כי הוא מושא חלומותיהן. אחד מספריו הפך לסרט הוליוודי מצליח (בבימויו של אוליבר סטון). גם הוא עצמו נעשה פחות זועם ברבות השנים. כאשר נחשפה בברלין התארגנות מחתרתית אשר הצהירה כי היא שואבת השראה מכתביו, הוא התנער מהם בכל תוקף. "רבים מנסים לסלף את המסר שלי," אמר בראיון שנערך באחוזתו במאליבו, קליפורניה. "מעולם לא הטפתי לאלימות או לאנארכיה פוליטית. מעולם לא קראתי להפר שום חוק. קראתי אמנם לשבירת הכבלים והמסורות אך התכוונתי לשבירת השמרנות המחשבתית ובראש וראשונה לשבירת המימסד הדתי המאובן. כאשר דיברתי על התשוקה להרס התכוונתי בראש וראשונה לתשוקה, לאהבה. המרד שאליו קראתי הוא מרד כנגד המוסר השמרני, מרד של חופש ואהבה, לא של אלימות. מרד שכזה לא רק שאין הוא עומד בסתירה לדמוקרטיה ולסובלנות, אלא שהוא אף זהה להם." כאשר שנה לאחר מכן הוזמן לבית הלבן- לאחר שהיה אחד מאנשי הרוח אשר תמכו בהפצצה האמריקנית על חרטום ("מאז ומתמיד היטפתי לחירות, חירות ללא פשרות. ולעתים, יש להשתמש בכח כדי להגן על החירות")- נראה היה שתהליך קבלתו אל זרועות המימסד הושלם. בשנים האחרונות שככה מעט ההתרגשות סביבו. מדי פעם היה משחרר איזו אמירה פרובוקטיבית אשר הייתה מסעירה את כלי התקשורת למספר ימים. מדי פעם היה קם איזה פוליטקאי ומשתלח בו. אך הדבר נעשה בעיקר מתוך הרגל. אמנם, עם הגעתו לכנס הנוכחי פרצה מהומה זוטא בעיר ואף נשמעו קריאות לבטל את הזמנתו, אך איש לא התייחס לכך ברצינות. סך הכל מדובר היה בסופר בעל שם בינלאומי, באישיות ציבורית ידועה. איש לא העלה על דעתו ברצינות לבטל את ההזמנה. כעת צעד הוא לאיטו לעבר פתח האולם. הוא היה אמנם עייף מן הטיסה, אך הוא שיער כי על נקלה יעלה בידו לכבוש את הקהל בעזרת מבטיו החודרים והכרזותיו המהפכניות. עשרים שנה הספיקו לו כדי להביא את אמנות הרטוריקה אל סף השלמות. לפתע קפא על מקומו. עיניו הבחינו בפרצוף מוכר בקרב קהל הסקרנים. הוא ידע כי זה בלתי אפשרי, הוא ידע כי שמעון יוספזון כבר איננו בחיים מזה שנים רבות, אולם אף על פי כן, היה משהו דומה באותו מבט שליוו, באותו חיוך לעגני במקצת. האיש הביט לעברו. "הי, אלישע" קרא. אחד השומרים רצה לעצור בעדו אך שץ סימן לו שיניח לו להתקרב. "מר אלישע," קרא האיש כשבקולו נימה לא מוסתרת של לעג "האם אתה מכיר את סמאל?" שץ נעץ בו מבט חודר, אחד מאלה אשר הוציאו לו מוניטין. "סמאל?" הוא שאל בלחש "דומני שאתה מדבר איתו בזה הרגע". האיש לא נראה נרגש לשמע התשובה. נראה שאפילו ציפה הוא למשהו כזה. "אומרים שהשטן הוא מלך הפסולת," אמר "אומרים שהוא כולו קליפה, שהוא רק חיצוניות. שמעתי שמבפנים הוא נבוב לגמרי, האם זה נכון?" שץ סימן בידו לשומר והלה מיהר להדוף את האיש מן המקום. עיניו של שץ סקרו את הקהל. היה נדמה לו כי הוא מבחין אי שם במבט לעגני אולם הוא לא היה בטוח. אסור לי להראות כלום, חשב לעצמו. אסור שהם ידעו מי אני באמת. לראשונה, מזה זמן רב מאד, הוא הרגיש כי מבין הוא את משמעות הירידה אל הקליפות.