משה בן דודתי
משה , גם בן דודה וגם ידיד נעורים, וכך גם עכשיו. אנו אוהבים אחד את משנהו אהבת נפש. חדוות הנעורים שחווינו יחדיו מאז הולדתנו היא בלתי נשכחת. משה נולד שבועיים לפני בשכונת סיידוף. אמו , זכרונה לברכה, דודה שרה, סייעה לאמי בגדולי לצידו של משה. כשהניקה את משה הניקה גם אותי. כי אמי, זיכרונה לברכה, הייתה נאלצת לצאת לעבודה והייתה משאירה אותי אצלה להשגחה, לטיפול ולהנקה.
דודתי הייתה שופעת טוב לב בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. אהבה אותי לא פחות מבניה. לא היה הבדל ביו הטיפול שהעניקה למשה לביני. כך גם נהגה אימי כלפי משה ואחיו שהיו אהובים עליה מאוד. אימי התייחסה אליהם כמו שהתייחסה אלי. מדי פעם אף לקחה את בני דודתי, יחד עימנו , לאירוח אצל קרובי משפחתה שגרו במושב "צור משה" שבשפלה לביקור שנמשך מספר ימים.
פעמים רבות נשארתי ללון בבית דודתי במיטה אחת משותפת עם משה, ולעתים אף עם עוד אח נוסף. זאת בגלל הצפיפות הרבה ובשל החוויה המשותפת של שנינו.
לדודתי היו שבעה ילדים . דירתם הקטנה כללה חדר ומטבח שחציו שימש כסלון. כולם ישנו בחדר אחד, הילדים יחד עם ההורים. במיטה אחת ישנו, בדרך כלל, שניים ולפעמים שלושה ילדים.
הביקורים המשותפים ביחוד בשבתות, היו תכופים ביותר. לא הייתה אפילו שבת אחת שלא ביקרנו משפחה אצל רעותה כולל הילדים. כמובן גם בחגים התארחנו משפחה אצל רעותה.
מדי שנה בשנה היינו מתארחים בליל הסדר אצל דודתי. ליל הסדר התחיל בשירת "קדש ורחץ" וההגדה נקראה מפיהם של כל אחד מהילדים בהתלהבות והשמחה הייתה גדולה.
עם כל הדלות שהייתה אז, שלא חשנו בה כלל וכלל, הרי שהמאכלים שהוגשו אז היו להלל ולשבח ובטוב טעם, שהוכנו ממצרכים פשוטים ובסיסיים ביותר ונעשו באומנות רבה .שמחת חיים שררה בכל הבית ובחיי היום יום.
משה ואני למדנו יחד ב"חדר" שנקרא אז "כותב" אצל חכם שרביט. היינו בני ארבע או חמש וכבר למדנו לקרוא. שיטת הלימוד אז הייתה שהרב היה קורא בקול את אחת מהאותיות עם הניקוד, כמו : אלף (א) קמץ וכל התלמידים חזרו אחרי הרב.
בחופש הגדול עבדנו אני ומשה בכריכיה של אדון וולך. הכריכייה שכנה בשכונתה של דודתי, כך שהיינו קרובים מאוד לביתה. השתכרנו שבעה גרושים ליום, ששולמו בסופו של כל יום. השכר שקיבלנו מסרנו לידי הורינו והם הפרישו לנו חלק מתוכו עבור דמי כיס. שאר השכר שימש לכיסוי שכר לימוד ורכישת ספרי לימוד וכלי כתיבה.
לעתים מזומנות כשלא התחשק לי לאכול מהתבשיל שבישלה סבתנו המשותפת , שלי ושל משה, אם כי תמיד הבישול שלה היה תמיד מעולה ויצא לו מוניטין רב, ושאולי בגלל רצוני להיות בחברתו של משה, העדפתי לאכול אצל דודתי שקיבלה אותי תמיד בזרועות פתוחות.
קשר המשפחות היה הדוק מאוד, עד כדי כך שגם בגדים החלפנו בינינו. לדוגמא: מכנסיים שנתפרו עבור יצחק , בנה הבכור של דודתי, ליום הבר המצווה שלו, שימש ונשמר לאחר מכן לשאר הבנים ליום הבר מצווה שלהם, וכמובן גם לבר מצווה שלי. זאת משום שבימים ההם היד לא הייתה משגת רכישת מכנסיים כל כך איכותיות שנתפרו במיוחד עבור אירועים חגיגיים.
משה, כמוני בביתו, גם הוא היה מבקר הרבה בביתנו ואף לעיתים קרובות מאוד, היינו משחקים יחד עד השעות המאוחרות של הערב.
פעם, בעת ששיחקנו ליד ביתנו , מצאנו מטבע מנדטורי בן עשרה גרושים (שני שילינג]. כיוון שמצאנו אותו במשותף הבאנו אותו בפני אמי שחילקה אותו בינינו ונתנה לכל אחד שילינג , מטבע בין חמישה גרושים. בכסף הזה ערכנו קניות של ממתקים לשבת וכיבדנו בהם את כל באי ביתנו.
היו לנו גם תחביבים וביניהם איסוף בולים, שמשה מתמיד בכך עד היום. היינו מחליפים בינינו ובין חברים אחרים בולים שהיו מיותרים, כאלה היו בולי פלשתינה (א"י) , אנגליה ובמיוחד של ארצות המזרח התיכון, כמו :מצרים, סוריה, עירק, תורכיה, פרס ועוד, שהדואר עמם היה עדיין אפשרי, כי יש לזכור שכל זה היה לפני קום המדינה.
היום שנינו כבר בפנסיה , הידידות בינינו נמשכת וגוברת עד עצם היום הזה. מדי פעם אנו נפגשים בבקרים, פעם בביתי ופעם בביתו. סועדים יחד את ארוחת הבוקר שכוללת, בין היתר, סלט לפי מיטב המסורת הספרדית, חביתה עם גבינת צאן צפתית של "קדוש", כמובן יחד עם חמוצים למיניהם. מעבירים חוויות מבית הורינו ומסיימים בכוס קפה מהביל שמוגש עם עוגת "מעמול". לאחר מכן יוצאים לקניות משותפות המסתיימת בקנית כרטיס הגרלה משותף של מפעל הפיס, ומצפים לזכייה שעדיין בוששת מלבוא.
תגובות