פרצי האור בין אפעיו של היער,

האור את הדרך מטווה.

הדרך ארוכה עד יבוא אל השער,

האופל את ההלך מטעה.

יללת התנים את הליל מבכים,

שועלים בנבכי הכרמים.

רק כלבים נביחותיהם איים,

גם ריחות הבית אינם.

ענפים את בגדיו לקרעים כבר הותירו,

ופניו חרושות כסרטים מדממים.

האם דרכו כסובב תוליכהו,

או יגיע לדרכיו החרושות בתלמים.

האם נאמנה תחכה לו עד זוב,

האם טעתה ועזבה עם אחר.

ואם לא ישוב, את כפרו תעזוב,

אם יחזור אליו תיעתר.

ביתו החמים גגותיו אדומים,

חלונותיו שוב יגהו באור הקמין.

דלתו הפתוחה לחברים וידידים,

האם ישוב כל מה שבו האמין.

סבך העצים לפתע הותר,

צלצול האורלוגין מן המגדל ישמע.

ריח השדה וריח הכפר,

נביחות הכלבים, על ברכיו יכרע.

וביתו האהוב אל פתחו יקראהו,

שעריו לקראתו פתוחים לרווחה.

וזהובתו על סיפו כימים מחכה לו,

שלו היא, רק לו מצפה.

אל ליבו יאמצנה, לו היא לעד,

האם על צאתו לו תסלח.

חיוכה זכרונות בו יעירו ברעד,

האם תבין כי לא ממנה ברח.

ודמעות תזיל על פניו וקרעיו,

יודעת כי חזר ללא צאת.

היא תסלח, ותשכח, ובנשקה את עיניו,

אל הבית תוליכהו, רק שלה הוא כעת.

זכויות שמורות - יואל מצגר