הנפש לא תמצא
שובעה.
תרצה להכיל,
לספוג, לשאוף,
עד אחרון יומה.

תחלץ עצמה
מקירות הזמן,
תמלט נפשה
ממגבלות מקום.

אל הנצח
תשאף,
אל האופק
תיסק בכנפיה.

מי יוכל לה?
מי ימלא
את סיפוקה?
מי ירווה
את צמאונה?

כאם שכולה
על בניה,
תנהם,
אם תכלאנה.

בעצב עמוק
תתייסר,
כשתפגוש,
מגבלותיה.

הנפש לא תמצא
שובעה...